קר כאן. הרבה יותר מידי קר כאן. בתים אמורים להיות חמים, או
לפחות מוסקים, אבל הקור כאן בלתי נסבל. לוקחת שמיכה שזרוקה מול
הטלוויזיה, מתכרבלת. עייפה פתאום אבל עדיין ערנית. הקירות
סביבי נמסים ומתכהים, הופכים להיות כמו ים ירוק וגדול. אולי
אפילו יער.
ניתי בא לפני שעה בערך. אסף אותי מהבית של שרית ומשם למכולת,
קנינו חומרים להכין פשטידה: חבילת חמאה, גבינה צהובה מגורדת,
הוא עדיין אוהב אותי, קוטג', קופסאת פטריות, וזהו - את שאר
החומרים כבר יש לי במטבח.  אנחנו חותכים ביחד את הבצל ועושים
פרצופים של מבינים בבישול. פול אוסטר, איפה הדקה הקסומה שבה
הופכת המציאות לדמיון? לא מטריחים את עצמנו לשים סינר. מערבבים
פטריות, ביצים ומלח, מחממים את התנור ומחכים שהכל ישחים. ניתי
אחראי לחום התנור, שלא יישרף שם כלום. אני לא תמיד ערה למה
שקורה לידי. יותר מדי פעמים העיניים שלי עסוקות בלהסתכל פנימה,
לתמונות המטורפות שמשתלטות לי על הראש.

כמו אתמול למשל, כשנהגתי בלילה ראיתי פתאום את המכסה של
המכונית עף ברוח. והיא ממשיכה בלי גג ובג'אז, כשעליה נתלה אדם
מכונף וכהה מאחור. חשבתי שאנשים זוכים בקרניים כשבוגדים בהם,
וכנפיים, איך מקבלים אותם? כשאמרתי לו "ברוך הבא למכונית שלי,
לאן אתה רוצה להגיע?" גיליתי שהוא לא שם יותר. ואולי לא היה שם
מההתחלה. המשכתי לנסוע או לסוע או פשוט לרחף, בינתיים התחלף
האור ברמזור וכולם צפרו לי מאחור.
אין לאנשים סבלנות בארץ הזאת. אני שונאת שצופרים, לרוב זה
סוטים או  אנשים בלי סבלנות. חברים שלך לא יצפרו לך באוטו. הם
יסנוורו עם האורות הגבוהים. מסונוורת. אולי אני פשוט מסונוורת
מהמציאות הזאת. היא כל כך נפלאה. הכל כל כך טוב, אני לא מבינה
למה כולם מנסים להתאבד. איפה הייתי?
ניתי ואני מבשלים. הטלפון מצלצל ואין לי כוח לדבר עם מה שמה.
גם לה אין מה לומר, היא סתם רוצה לשמוע ממני כי זה מה שכולם
עושים וכך היא מרגישה כמו כולם. "אז מה שלומך?" מצוין. "למה?"
לא יודעת, למה אתם חייבים תמיד לשאול שאלות שאין לי אליהם
תשובה? לא זה לא קשור לסמים. אבל טוב לי. כן, וזה למרות שאין
לי כרגע אהבה.

נמאס לי מהשמיכה הזאת, היא לא בדיוק נוחה. גם כך אני מרגישה
כמו איזה טרול ביער. הטרולים עם השערות הצבעוניות העומדות, לא
אלה מ"טוב טוב הגמד הטוב", הם סתם היו מגעילים. על מה עדיף לי
לוותר, על החום או על הנוחות? האם השמיכה מנסה לנשל אתי
מהאחדות של הגוף עם הנפש?   ניתי אומר שאני משוגעת, אבל בעולם
הזה כולם בטוחים שהם משוגעים. סוג כזה של יחוד או משהו.  די,
התפזרתי, כבר לא ברור לי מה רציתי להגיד. אה, שלא לכל המשלים
יש מוסר השכל. שהפשטידה מוכנה, ושלא לכל סיר יש מכסה.