"תשמע" היא אמרה לי, "היה לנו די כיף ביחד, לא? אז למה שלא
נמשיך עם זה?" היא שאלה כשמבט חצי מרוצה חצי מקווה בעיניה.
הסתכלתי לה בעיניים, אותם עיני ינשוף שכבר הכרתי טוב כל כך
מוסתרות מאחוריי המשקפיים החמודות עם המסגרת השחורה.
בראשי שחזרתי את  הארועים מלפני כמה שעות כשעוד היה לילה:
"היא ממש מרגישה רע עם עצמה כי היא מתה עליך כבנאדם, היא פשוט
מרגישה שזה לא זה. אתה מבין, נכון?" היא אמרה.
"כן...בערך..." השבתי. עדיין הייתי מעט המום ופגוע, שמה
שציפיתי שיהיה קשר נפלא ומשגשג נפסק לפני שקיבל את הצ'אנס
להתחיל, אבל שמחתי לדעת.
"בבקשה אל תהיה מדוכא מזה" היא אמרה. היא ידעה שבתור החברה הכי
טובה שלה היא בערך היחידה שיכולה למנוע ממני להיכנס לדיכאון
כעת כשזרקו אותי לראשונה בחיי (שזה אולי לא דבר גדול כל כך
בהתחשב בעובדה שהיתה לי רק מישהי אחת לפני זה) למרות שהזורקת
היתה חברה טובה שלה.
"בסדר...אני אנסה" אמרתי, למרות שלא כל כך האמנתי בזה... ת'אמת
לא אהבתי אותה, אלא מישהי אחרת, אבל אחרי שנתיים של לאהוב בלי
הצלחה אתה מסוגל לנסות עם אחרות, למרות שזה מאוד הפריע לי כי
זה היה מנוגד ישירות למוסר שהאמנתי בו כל כך.
כל חיי התנהלו לפי המצפון הענק שלי ואמות המוסר האסטרונומיות
שלי... בגלל זה לא הייתי מסוגל לנסות ולפגוע במישהו (אפילו
במקרי חירום קריטיים) ולא הייתי מסוגל להיות עם מישהי שלא היו
לי רגשות מוגדרים כלפיה (ובינתיים שני הרגשות היחידים שידעתי
להגדיר היו אהבה ושנאה, ואתה הרי לא תרצה להיות עם מישהי שאתה
שונא, מה שמשאיר לך רק אופציה אחת).
לכן נסתיים הקשר הקודם שלי... אחרי שבוע שבו התקדמנו קצת מהר
מדי, שמתי לב שהעובדה שאין לי רגשות מפריעה לה... ואז זה התחיל
גם להפריע לי. אז נפרדתי ממנה. לא רציתי לעשות את זה, היה לי
כיף שיש לי מישהי לראשונה בחיי, מישהי שתחבק ותנשק אותי ותגרום
לי לחוש רצוי ואהוב.
אבל זה היה נגד המוסר שלי, אז עצרתי את זה.
וכעת, לאחר שהתגברתי על המוסר הזה, אז זרקו אותי. מה לעשות!
כנראה שלא היה אמור להיות.
"אל תנסה, פשוט אל תהיה מדוכא!" היא שוב ביקשה בקול החמוד הזה
שיש לה כשהיא עצובה קצת.
"אוקיי..." פלטתי, עדיין קצת המום.
"נו, התגברת עליה?" היא מיד שאלה. לא הכי הבנתי מה הקטע. זה
היה די חוסר רגישות לשאול דקה אחרי שגיליתי שזורקים אותי.
אז עניתי בטון פגוע קצת "לא, נו! זה מן הסתם ייקח זמן".
ואז היא כבר ביקשה "נו בבקשה, תגיד לי שהתגברת עליה!"
ואני במוחי התמים לא הבנתי... :אוקיי, התגברתי, בסדד?" עניתי
לה.
"אוקיי... Can I have you now???"  שאלה בנימת תקווה שואלת.
לא ידעתי בדיוק מה לומר...קשה לתאר את ההלם! הייתי בהפתעה
גמורה, זה הדבר האחרון לו ציפיתי עכשיו, ולא רק מבחינת טקט,
אלא מבחינת הכל! העובדה שמישהי רוצה אותי, ולא סתם מישהי, אלא
החברה הכי טובה שלי שהיא כל כך יקרה ומיוחדת, ושעומד לי מול
העיניים הסיכוי לקשר המושלם (חברים הכי טובים שמעבירים את הקשר
רמה אחת הלאה), כל הדברים האלו ביחד גרמו לי להיות מעט סקפטי
שזה באמת קורה.
בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת, אבל היא הבהירה לי שהיא מדברת בשיא
הרצינות. לא ידעתי כל כך מה לעשות. גם אני וגם היא ידענו שאני
מאוהב עד כדי הגזמה במישהי אחרת, ושלהסכים לדבר הזה יהיה דומה
מאוד ללשקר ולהשלות (וחוצמזה זה יהיה להיות עם מישהי שאתה לא
מאוהב בה, שזה בניגוד גמור לכל המוסר בו האמנתי כל החיים שלי)
אבל עדיין, לוותר על דבר כזה היה נראה לי עוול לא רק לה, אלא
לי. כאילו אני חייב לעצמי את הניסיון הזה, את ההזדמנות הזו
שקיבלתי מאלוהים להשתחרר מהאהבה הנכזבת שלי ולעבור הלאה לאזור
המואר יותר של החיים, לעידן האושר.
בסופו של דבר החלטנו שננסה להיות ביחד. מה זה אומר? שלמחרת
(שזה עוד כמה שעות...) אני אסע אליה ושנראה מה יקרה. זה שננסה
להתנשק החלטנו, ומה יהיה הלאה? נראה כבר. מוסר או לא מוסר,
ייסורי מצפון או לא ייסורי מצפון, אני החלטתי לנסות.
הנשיקה היתה נפלאה. היה מורגש שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה.
מן הסתם המצפון המוסרי שלי הציק לי, אבל סתמתי לו ת'פה, כי
נהנתי, כי היה לי טוב!
זה היה יום נהדר פשוט. התנשקנו, התחבקנו, נגענו, פשוט זרמנו
אחד עם השני. מצבים אינטימיים כאלו עם בנאדם כל כך חשוב וכל כך
מיוחד פשוט גורמים לך להרגיש טוב. זה אפילו עזר לי להרגיע את
המצפון שלי, כי זה לא כאילו אני עם סתם אחת, אלא איתה.
"תשמע" היא אמרה לי, "היה לנו די כיף ביחד, לא? אז למה שלא
נמשיך עם זה?" היא שאלה כשמבט חצי מרוצה חצי מקווה בעיניה.
הסתכלתי לה בעיניים, אותם עיני ינשוף שכבר הכרתי טוב כל כך
מוסתרות מאחוריי המשקפיים החמודות עם המסגרת השחורה.
כשסיימתי לשחזר בראש את כל מה שקרה עד עכשיו, שאלתי אותה למה
היא מתכוונת.
היא הסבירה לי, ובמילים אחרות אמרה שהיא לא חושבת שאנחנו שנינו
נפיק את מירב התועלת מקשר רציני, אז שנהיה בעצם יזיזים.
"נחש צפע!!! מצב חירום!!! קוד אדום!!!" צווח המצפון בהשתוללות
מטורפת. זו היתה אחת המילים השנואות עליי ביותר, כי בשבילי
המשמעות היתה להיות עם מישהי רק בשביל ההנאה הגופנית, בלי רצון
להיקשר אליה, אלא רק כדי לספק את התאווה המינית.
מובן שסירבתי מיד, ואמרתי שאם כבר אנחנו הולכים להיות משהו, אז
אנחנו הולכים להיות חברים. אנחנו נהיה ביחד כמו שצריך, כמו
שתמיד רציתי.
כשהלכתי הביתה, הייתי אדם חדש. כל גופי רעד משמחה, והחיוך
הטפשי הזה שנמרח לי על הפרצוף סירב לעזוב אותי וגרם לאנשים
רבים לנעוץ בי מבטים שואלים בזמן שהלכתי ברחוב בדרך הביתה.
וככה היינו ביחד, במשך כחודש וחצי. חודש וחצי בהם המוסר שלי
החליט להרשות לי לשמוח קצת, להרשות לי להפסיק עם הריטואל הקבוע
של בכי כל היום וניסיונות לשבור קירות עם האגרופים (לא עובד
ולא מומלץ!) ולהרשות לי להרגיש שיש טעם לחיים האלו.
ואז הוא שוב התחיל.
כי הבנתי שלא משנה מה, עם כל הרצון הטוב ועם כל האהבה כאדם,
אני לא מאוהב אותה. ולא רק שאני לא אוהב אותה, אלא אני אוהב
מישהי אחרת. את אותה האחת שתמיד אהבתי.
פעמיים דיברתי איתה על זה, אם זה לא מפריע לה, והיא תמיד אמרה
משהו בסגנון "לי טוב, לך טוב, אז שתוק!"
פעם אחת אפילו לא יכולתי יותר, ונפרדתי ממנה, אבל אז כל כך
התגעגעתי וכל כך כאב לי בלעדיה ששכנעתי אותה לחזור אליי.
אבל בסופו של דבר גם היא הבינה, שלא משנה כמה היא תאהב אותי אז
עדיין מגיע לה יותר, מגיע בנאדם שיוכל לאהוב אותה ולהעניק להאת
כל מה שאני כל כך רציתי, אבל לא הייתי מסוגל.
ואז זה באמת היה הסוף. הסוף המוחלט. הלב שלי צעק לי לשכנע אותה
להישאר, אבל האצבע המאשימה שהפנה המוסר השאירה אותי חסר אונים
בידיעה ברורה שזה מה שצריך לקרות. היא היתה עצובה, וגם אני.
החלטנו שנישאר חברים הכי טובים כמו שהיינו קודם, אבל ידעתי
שיהיה שונה מעכשיו. לא יהיה לי את מי לחבק ולנשק, עם מי לזרום.
לא תהיה לי המחשבה הנחמדה שיש לי מישהי איתי, שאני לא לבד, שיש
טעם לחיים.
עכשיו אני לבד, והיא לבד, ואנחנו שנינו די אומללים, למרות
שידוע לנו שזה היה הדבר הנכון לעשות.
אז אולי עכשיו רע לי, אולי אני סובל כל הזמן, אולי אני מהרהר
בסכינים וחבלי תליה כל יום, ואולי גם היא מרגישה אותו דבר, אבל
לפחות הייתי מוסרי, הא?