היום בבוקר צלצל הטלפון. אמא הרפתה מהמזוודה שלתוכה ארזה כל מה
שהיה צריך לנסיעה לים המלח. היא ואבא תכננו הרבה זמן לנסוע לשם
אבל יד הגורל לא התיחסה לזה בכלל. אמא הרימה את הטלפון. אני
קמתי מהמיטה. צלצול הטלפון הדאיג אותי קצת מפני שאמא ואבא
נוסעים לבד כך שאין מי שיתקשר בשעה מודמת כזאת בבוקר כך
שכשצלצל הטלפון זה נשמע לי מוזר והתיישבתי מיד.

לאמא היה לפתע פנים מודאגות כמעה ובזהירות מסוימת היא הגישה את
הטלפון לאבא. אבא החל לדבר עם הטלפון. ממש ככה זה נראה כאילו
שהוא מדבר עם הטלפון. אני קמתי, עטפתי את עצמי בשמיכה (למרות
שלא היה לי קר היה לי חשק לעטוף את עצמי) והלכתי לחדר של
ההורים. עמדתי בכניסה בדלת חצי בפנים חצי בחוץ. אבא עמד
והבתובב סביב אותה הנקודה. אמא ישבה על המיטה. הסתכלתי עליה עם
פרצוף שואל והיא אמרה לי את מה שהכי פחדתי לשמוע: "סבא מת".

אני חזרתי לשבת במקומי ואבא החל ללכת ממקום למקום בלי מטרה.
מנסה להבין מה קרה. הוא החליט שהוא צריך לספר לסבתא, אמו, אז
הוא הלך לשם. בינתיים עד עכשיו הוא עדיין שם.

סבתא מצד אמא חזרה הביתה. היא נכנסה ופנתה לחדר. כאשר היא חזרה
היא שאלה מדוע אמא ואבא עדיין לא נסעו ואמא אמרה שסבא מת. סבתא
לא שמעה זאת והמשיכה בעיסוקיה. מתברר שאנשים שומעים רק מה שהם
באמת רוצים לשמוע.

בזמן שהכנתי את עצמי ללימודים הורדתי את כל הטבעות. רק את
הטבעת של נתן השארתי כדי: לא יודעת בעצם למה. בגלל שסבתא לא
שמעה היא שאלה אותי למה אני לא הולכת לבית הספר אז פשוט אמרתי
את זה. אמרתי לה שסבא מת.

התחלנו לסדר בבית. כי אם אנשים יבואו אז שיהיה נקי. תמיד כאשר
מספרים על מישהו שמת אני ישר חושבת עליו ועל המשפחה. אף פעם לא
חשבתי שהם מסדרים. כשאחותי שמעה על זה היו לה דמעות בעינים ותו
לא.

קצת לא הבנתי את המצב. סבא שוכב מנותק כבר במשך חודש. היה ברור
שבשלב מסוים הוא יהיה מנותק גם מהגוף. כך שסבא לא היה אתנו כבר
הוא היה בבית החולים. למה אף אחד לא בכה שסבא עוזב לבית החולים
אבל כולם רצו לבכות כאשר הוא עזב לעולם הבא?

כנראה אנשים פשוט נזכרים פתאום שיגיע גם תורם ושהם היו רוצים
שיהיו עצובים בשבילם אז הם עצובין בשביל אחרים. אבל מילא
האחרים כבר לא יוכלו להיות עצובים בשבילם. עכשיו ההכנות
ללוויה. בוחרים בגדים לקרוע וכו'.

אני חייבת לסיים לכתוב. יש עוד המון דברים לעשות.