- שלום. גברת אדורס... גברת אדורס?
- הו כן זו אני.
(פתאום מופיעה מתוך האפלה מאחורי וילון מלמלה שקוף, צועדת
קוממיות גברת אדורס, מכשפה פוסט-מודרנית. אשה כבת חמישים וחמש.
לבושה בהידור מופרז, גופה עטוף בשכבות צבעוניות רבות כצוענית.
מאופרת באיפור כבד שמסתיר את קמטיה. ציפורניה הארוכים משוכים
בלכה אדומה, ולרגליה נעלי עקב אדומות מעוטרים בזהבים)
- (חליאה לאללה, איך שהיא נראת. כאילו יצאה מנשף מסכות
הוליוודי) אני רוצה שתעלי בסיאנס את סבא שלי!
- את סבא שלך? מי זה? חשבתי שתרצה את רבין, הרמב"ם, הרצל. סבא
שלך!? מי זה? אהה אין לו ביקוש רב. קלי קלות וגם זיל הזול.
- וכמה זה יעלה לי?
- לרבין אני לוקחת חמש מאות. לסבא שלך בוא נגיד שתשים לי
מאתיים וחמישים שקלים מזומן ביד, מבלי שאני אראה.
(לאחר שהושם הכסף, ונספר כדת וכדין בעיניה הבוחנות, היא פונה
אל הלחש)
דרדרביזוהי, סימולוכולו, אברא, קאדברא... עלה ובוא סבא
אפרים.

(הסבא מופיע בעשן סמיך. לראשו חובש כובע שחור. פניו ההדורים
עטורי זקן שחור שמתחיל להאפיר. עיניו נבונות, מבטו חודר, אבל
יש בו גם חמלה רבה.)

סבא: מי אתה? ולמה העליתני להרגיז את רוחי?
נכד: אני..אני..אני הנכד שלך, שקרוי על שמך. ואני מראש מבקש
סליחה סבא. אין לי כל ברירה אחרת. פשוט אין.

סבא: מה זאת אומרת? תמיד יש ברירה אחרת!
נכד: כן, אבל אני כל כך מאוכזב מעצמי, ואני מרגיש שאיבדתי את
יעודי ומדשדש לי במי אפסיים, ואין בעולם מי שאוכל להתייעץ איתו
באמת.

סבא: (כעוס) אני גם מאוכזב ממך. איפה יכולת העמידה שלך? אתה
הוא שצריך לפתור את בעיותיך לבד, בכוחך שלך. זה הטעם שאסור
לדרוש אל המתים.
נכד: סהדי במרומים שיש לי יכולת עמידה, אחרת הייתי יוצא משוגע
מבית המדרש. גם כל חיי התמודדתי לבד עם החיים. הבעיה שלי שאני
כבר באמצע חיי, ועדיין לא עשיתי משהו משמעותי. אני תקוע לי.
הנשמה שלי בוכה, אני מרגיש שאני לכוד לי במלכודת החיים, ואין
לי כל מוצא. אני לכוד בתוך מעשיי הבנאלים והסתמיים, ולא רוצה
שהם, יהיו הרזומה שלי אצל המלאך גבריאל בשערי גן עדן.

סבא: נכון שהחיים הם מבוך ולעיתים אף מלכודת, אבל הם בעיקר
מבחן ואתגר. ראשית חכמה היא התורה, שהיא נשמת העולם ותוכנית
המיתאר שלו. תורה למדת בחור?
נכד: סבא למדתי תורה והרבה, והיא רק הפכה אותי מנוכר לעצמי,
והוסיפה מבוכה על מבוכותיי, וכאב על כאביי.

סבא: מה זאת אומרת? הכל כתוב שם בברור, באש שחורה על גבי אש
לבנה! תורת משה מהר סיני.
נכד: על איזה אש אתה מדבר!? התורה שלך היתה לי כמו רעל
בעצמותיי, וכמו חרב במעיי!! בלי טיפה אחת של חסד ושל נוחם.

סבא: (פניו לוהבי אש, ועיניו יורות גיצים) שגייץ!! ככה לא
מדברים לא אל הסבא שלך ולא על התורה. התורה יקרה היא מפנינים,
מתוקה מדבש ונופת צופים, תמימה היא ומשיבת נפש, דרכיה דרכי
נועם. אמחייה.
נכד: סבא היא היתה מרה לי כלענה. היא ייבשה את אישיותי, הקטינה
את הנשמה שלי, גימדה את רוחי, ועשתה אותי עבד ולא בן חורין.
לכוד הייתי בבית המדרש כבבית הסוהר. את השמים הבטיחו לי שם,
ואפילו את הארץ לא היה לי. לשיר את שירת החיים רציתי, ויצא לי
שיר של זעם ושל כאב. אלו היו 7 השנים הרעות והרזות של חיי!

סבא: דרדק, איזה תורה בדיוק למדת? זו לא התורה שלי!! ככה לא
למדנו בישיבת החתם סופר, זכר דגול לברכה!
נכד: מה זאת אומרת? ראיתי את הספרים שלך וראיתי מה שכתבת. תילי
תילים של הלכות, שהנפש נוקעת בתוכן מרוב צימצום ומרוב דוחק,
ואם יורשה לי, גם מלאים ראשי תיבות וקיצורים, כמו איזה קוד של
בנות הברית במלחמת העולם השניה.

סבא: אמת ויציב! אבל ראית מה שכתבתי על ציונות, עליה לארץ,
ועל מעמד האשה? וזה עוד לפני השואה. ומה לעשות? בתור דיין,
הייתי צריך לדבר ב'רחל בתך הקטנה'. אלו היו השאלות שנשאלתי.
וחוץ מזה יש דברים כתובים, ויש את רוח הדברים, ואולי את רוח
הדברים לא קלטת?  
נכד: סבא אני קלטתי טוב את רוח הדברים, אולי יותר מדי טוב.
תראה מה קורה סבא, התורה שלכם כבר לא מתאימה לדור הזה, שלא
צריך כבלים אלא כנפיים. מחפש הוא לעוף אל השמים, לרוות צמאונו
ברוח עליונה מלאה חרות וחופש. אולי תורתך היא בעצם תורת הגלות?
וכאן בארץ אנחנו צריכים רוח חדשה ותורה חדשה. תורת ארץ ישראל.

סבא: על מה אתה מדבר בכלל? מכת מרדות צריך הדור הפרוץ והמורד
שלכם!!! ובשביל מה בכלל עליתי באש המשרפות? בשביל לראות אותך
מתחצפן אליי ככה, והולך לחלל שם שמים בפרהסיא? איזה חינוך נתן
לך אבא שלך? ממה שאני זוכר, גם הוא היה פוחח לא קטן בנערותו.
נכד: (בהתרסה ומירמור) סבא, הוא כנראה נתן לי את החינוך שאתה
נתת לו. ואני מצטער מאוד, עם כל הכבוד, אני לא אחראי למה שעשו
הגרמנים. ואולי ואולי  ריבונו של עולם מאס בתורה שלכם, ורצה
תורה חדשה ושמים חדשים?! ועל כן נתן לרוע העולמי להחריב את
התורה הישנה, בכדי לחדש את התורה באור חדש? ובכלל נמאסו עלינו
האיומים, אנחנו הפסקנו לפחד, גם מאש גיהנום  וגם משאר דברים,
אז בבקשה דבר איתי באופן עניני.

סבא: נכדי נכדי, מתחשק לי לקום לתחיה, בשביל שאכה אותך על
ישבנך מכה הגונה עם הרימן. (בתחינה) אנא אל תהיה נכד סורר
ומורה. חזור לבית המדרש, ואני ואתה נטייל ביחד בגן עדן, ונחדש
בתורה דברים מופלאים.
נכד: (ברגש רב. כמעט בצעקה.) סבא, אני לא יכול! אני לא יכול!
אני לא יכול! בית המדרש ייבש לי את המוח, עשה ממני רובוט, עשני
נפחד כעלה נידף, כחרול יבש במדבר, ואני תאב חיים, ואני רוצה
לפרוח וללבלב. לנגוס בחיים הללו ולמצות מהם את כל טובם ואת
עסיסיותם הרעננה.

סבא: מה אתה אומר? כל כך רע לך היה שם בבית המדרש? ובודאי
שאין איסור להנות מהעולם הזה הנאות מותרות וזה אפילו מצוה.
נכד: כן סבא, והרבה יותר מזה. נחנקתי וביקשתי את נפשי למות,
בתוך דקדוקי הדקדוקים וקטנות המוחין.

סבא: נו, נו. האם למדת שהתורה כל כולה גמילות חסדים? האם למדת
שהקב"ה לבב טהור ונכון מבקש? ומה על אהבה? לאהוב את הכל בכל לב
האם למדת?
נכד: דיברו אתי על אידאות נשגבות, על נשמת האומה שכוללת הכל.
אבל בפועל כמעט ולא היתה כל אהבה. היה הרבה שכל, הרבה ראציו,
הרבה חובות והרבה לוגיקה, אבל מעט מאוד לב, מעט מאוד רוח
ונשמה.

סבא: אוי ויי, העיקר היה חסר מהספרים שלך! איך לומדים בלי לב?
איך לומדים בלי נשמה? ואיך לומדים בלי אהבה? האם לא למדת
שלפעמים החכמה ויוהרתה מבדילות בין האדם לבין האלהים לא פחות
מהעבירות עצמן? איזו ישיבה היתה הישיבה שלך?

נכד: אני לא יודע סבא. אולי אתה תאמר לי?

סבא: מצטער, אבל התורה של רבותיך, היא לא התורה שלי. אצלי
היתה אהבה. אצלי היתה סובלנות. אצלי היה ארך רוח, קשב ופתיחות.
אני לא יודע מה עשו הרבנים שלך, אבל דרכם אינה דרכי. הנביא כבר
אמר "ותופסי התורה לא ידעוני."
נכד: עכשו אתה מתחיל לדבר לעניין.

סבא: אתה קצת עז פנים היום, אבל אני יכול להבין אותך, אחרי
שאימללו אותך כל כך. אבל אנא אל תזרוק את הילד עם המים.
תשמור על סימני היהדות שלך, ועל אש הקודש שיוקדת בך במזבח
הפנימי שלך. ומתוך כך תסנטז לעצמך ולחבריך תורה חדשה.
התורה ספוגה היא מאור נשמותיהן של מאות מיליוני יהודים, במשך
אלפי שנים. היא המיטב של המיטב של תרבותינו. מתנוצץ בה ברק
הנצח, אסור לנטוש אותה, ולאבד אותה לדעת.
ומאידך, הדור הצעיר ספוג ברוחו, ממידותיהם של האבות והמלכים.
אומץ, להט, גדלות לב, נפש נדיבה, יכולת הגשמה, פשטות, חיוניות,
ואסור לנטוש אותו. נפש בריאה בגוף בריא יש לו.
צריך לחבר ביניהם בתבונה כפיים של מלאכת רקימה עדינה. ובמיוחד
בתוכך פנימה. אבל לא מתוך יאוש אלא מתוך תקוה ואהבה. ומעל לכל,
שים לב שאתה לא בוגד בעצמך, ולא דורש מאחרים לבגוד בעצמם.
אלהים מעולם לא ביקש שנבגוד בעצמנו.
נכד: כן סבא. את זה אולי אוכל לנסות לעשות.

סבא: (מפוייס) כן, כן. תמצא את שביל הזהב, ותלך בו. תברח מכל
קיצוניות ומכל קנאות, לחיות בסוד הצמצום של הפשרה ההרמונית.
והעיקר לזכור שהאלהים בקרבך פנימה. שאתה וכולנו אלהיים במהותנו
הפנימית של אצילות נשמתנו. שאנחנו כולנו בני מלכים, ושהאצילות
מחייבת אותנו - לגדלות נפש, מידות נעלות ומעשים מכובדים.
נכד: סבא, את זה בודאי אזכור ואזכור. תודה סבא, יצאת גדול כמו
שחשבתי שתהיה. אני מקווה שטוב לך שם בשמים.  ותמסור גם ד"ש
להורים שלי, אם הם לפעמים מרחפים שם לידך.

גברת אדורס: המממ... בתור רב דוקא מעניין הסבא שלך. גם
אטרקטיבי לגילו. כמעט התחלתי ל"חזור בתשובה" בגללו. היינו
צריכים כמה כמוהו בימינו. אבל אז הוא היה גוזל לי את הפרנסה.
נו, אני צריכה להעלות את התעריף שלו בפעם הבאה. ואתה אל תבוא
לבקש הנחות. אתה שומע בחור? לאיפה כבר נעלמת פתאום?
(ממלמלת) כמו רוח פרצים הגברים הללו, ומי נשאר בסוף לנקות,
שפחתכם הנאמנה כמובן.