מול הרי אילת אני יושבת,
ובליבי רק תשוקה אחת,
להיות קרובה אלייך,
לקרב את פרצופי אל חיקך החם.
לשאוף אל ראותיי את ריחך המוכר,
שפעם אחר פעם עוד מעביר בי זרמים נעימים של חום...
אני יושבת כאן, והכל כל כך שקט,
כל כך שקט עד שאפשר לחלום שאני היחידה בעולם.
יושבת לבד וחושבת על שניים,
הולכת בקבוצה ומרגישה לבד מתמיד.
לא יכולה שלא לתהות,
אם מה שאנחנו מרגישים משפיע על העולם,
או שהעולם הוא זה שמשפיע על איך שאנחנו מרגישים,
ופה- בשקט הזה, כל מחשבה מתעצמת כפליים,
וכל תחושה מתגברת עד שאין לך יותר לאן לברוח.
נשאר רק לשבת פה,
מול ההרים האדומים והשחורים האלה,
הרים של אבן שהיו כאן לפני ועוד יהיו הרבה אחרי,
לשבת ולתהות ולחשוב ולהתעמת עם אותם הרגשות שמפעמים בי.
אח... והם כל כך יפים-
אבל כמה שהם יהיו יותר יפים איתך.
אז אני מזמינה אותך לשבת פה איתי, רק שנינו,
לא חייבים לדבר, לא חייבים להתנשק,
לא חייבים קשר, לא חייבים מחוייבות,
לא חייבים להתקשר אחד אל השני אח"כ, וגם לא חייבים לשמור על
קשר
או להכיר אחד את השני לחברים הקרובים,
רק צריכים להיות, סתם להיות.
כאן- מול הרי אילת.