סיפור זה נכתב לפני המון זמן...במבט לאחור - הכל השתנה! כבר לא
אותה חברה, כבר לא אותם חיים.

"את לא מבינה באהבה" אמרה המפלצת - חברתי הטובה ביותר.
ואני רק שתקתי, אבל בליבי קיללתי כמו משוגעת.
אהבה? משמעות המילה היא לתת. ואת? אינך יודעת מה זה כלל!
את לא יודעת כמה אהבה יש בי, כמה שאני מבינה בזה, כל כך הרבה
יותר ממך.
זה שאת עשית את זה ואני לא, לא אומר שאני לא מבינה באהבה.
אל תתרברבי יותר מידי!
אני פשוט שונאת אותך. איך אפשר לפגוע כך בבנאדם?
או שאלה יותר חשובה מזו: איך אפשר להיות חברה של בנאדם כזה?
אני צריכה לענות לעצמי על כך.
כל כך הרבה פגעת בי, ושוב ושוב ושוב ושוב.
למה אני עוד איתך? מה גורם לי להשאר?
שוב, אני צריכה לענות לעצמי.
הרי בעצם אני כל כך מתעבת אותך...

"אני אפילו לא אגיב" אמרתי לאחר שתיקה ממושכת.
"למה את חושבת שזה יפגע בי? שאני אעלב מזה?"
"לא אני פשוט לא מתכוונת לומר לך את זה".
"אני יודעת מה היא רוצה לומר לך", אמרה השנייה במבט מושפל.
"את רק חושבת שאת יודעת מה רציתי לומר לה" עניתי והרגשתי
כמנצחת.
אבל לא!
התחושה הנוראה שנגררת אחר כך גרמה לי לבכות מבפנים.
לאורך שעות לאחר מכן, זה עמד לי בגרון.
רציתי למות.
יש לי כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה אהבה,
אבל אין איש שאוכל לספר לו או להעניק לו אותה.
כואב לי, אלוהים כמה שזה כואב.
אני מדממת מהלב.
והדבר הכי קטן - הדימעה תיזל.
והיא לא אחרה לבוא...
איך אפשר לגרום לאדם להרגיש ככה? זה לא אנושי!

המתיחות המשיכה בינינו, ושתבינו - כל זה היה בביתי.
עוד יש לה את החוצפה!
אני עליתי למעלה, התארגנתי לחוג.
הן בנתיים חיכו לי למטה.
ירדתי למטה ובדרך לתחנה העניינים קצת התלבנו - לפחות כלפי
חוץ.
מבפנים עדיין קיללתי אותה ותיעבתי אותה על היום הזה, ובכלל, על
כל הפעמים שגרמה לי כאב.
אם היה לי מחק והוא היה מוחק כל דבר, אותה הייתי מוחקת מיד.
"ביי, תתקשרי אליי כשאת חוזרת" צעקה מרחוק.
"טוב, ביי" השבתי לה.
נכנסתי לאוטו וכל הדרך חשבתי...
אין לי חיים, אני רוצה למות, אני רוצה לעוף מן העולם הזה. לעוף
כל כך רחוק ולא לחזור.
רק תראו מה כמה מילים ונשמה רעה עושים לבנאדם אחד.
הגעתי ואמרתי שלום לכולם.
הצלחתי קצת לשכוח, לברוח מהמציאות.
להיות עם עצמי, כרגיל, בודדה והנה עוד מחשבה.
הוצאתי המון אנרגיות - את כל הכעס...כנראה שזה לא מספיק...
לה אני צריכה לומר את הכל, אבל אני לא מסוגלת...
למה???
באמת שאין לי מושג.
הדבר היחידי שאני כן יודעת זה שזה יבוא יום אחד והיא תצטער.
אין לי מישהו שאוכל לסמוך עליו...אין!
הצורך לבכות עולה מדקה לדקה.

"למה אני, אלוהים למה אני? מכל האנשים בחרת דווקא אותי. אבל לי
זה לא מגיע, אולי תתן את זה למישהו רשע? למה דווקא לי? הרי אני
כל כך טובה..."
אבל הצעקות והבכי לא יעזרו...אני עדיין בעולם הזה - חבל!
אני רוצה שמישהו יבוא ויקח אותי, יראה לי את הדרך להעלם מפה
למקום בו אוכל לנצל את טוב ליבי ולתת למישהו אחר. העולם הזה
הוא קשה ואכזרי - לא מתאים לי!

כשחזרתי הרמתי את הטלפון. ספרה אחר ספרה חייגתי, ללא רצון...
"היא לא בבית, היא יצאה לסרט" ענו לי.
"טוב, תודה ביי" ניתקתי ורתחתי.
אין לי לאן לברוח, "החברות" נגמרו ונשארתי לבד, בלי אף אחד.
התקשרתי לאדם שכנראה, מבין אותי הכי טוב.
"שלום מה שלומך?" אמרתי בקול עצוב.
"הכל בסדר ומה שלומך?"
"בסדר" עניתי בשקר מוחלט!
במהלך השיחה סיפרתי לו קצת ממה שאני מרגישה.
אבל ממש טיפה, על קצה המזלג.
"אני שונאת את החברות שלי" אמרתי.
הוא צחק מעט וענה: "יש הבדל בין שונאת ללא אוהבת".
"אני יודעת... אני לא מסוגלת לשנוא, אני רק מתעבת".
"מתעבת זה יותר גרוע מלשנוא" אמר לי בהחלטיות.
"טוב, אז אצלי זה פחות מלשנוא" כנראה שאני לא מבינה בדיוק את
משמעות המילה...
ומיד, איך לא?, הפריעו לי בשיחה...
"תגמרי את השיחה" אמא צועקת מלמטה...
"טוב כבר" בתקווה שתעזוב אותי לנפשי.
המשכנו לדבר, אבל לא על אותו נושא.

שמעתי את צעדיה של אמא במדרגות...
היא נכנסה לחדר וצעקה שאסיים.
בלית ברירה סיימתי לדבר.
את כל הכעס והשנאה של אותו היום הוצאתי בצעקות איומות: "אין
פעם אחת שאני לא יכולה לדבר בשקט מבלי שיפריעו
לי??????????????? נמאס לי כבר... כל פעם שאני מדברת בטלפון,
או שמישהו צריך אותו, או שכל שנייה עולים על הקו או שצועקים לי
לרדת מהקו... נמאס!!!!!!!!!!!!!!" ודימעה נזלה מלחיי...
"סיימת לצעוק? יש לי מה לענות לך..." אמרה.
"תמיד יש לך מה לענות לי..." צעקתי בחזרה וגם ככה עוד שנייה
הייתי פורצת בבכי.
"את מדברת כל כך הרבה בטלפון, מרימה את השפורפרת בלי חשבון"
"כן מה לעשות שמשעמם לי? הטלוויזיה כבר מגעילה, את החברות שלי
אני שונאת, ציירתי, כתבתי ומה שנשאר זה האינטרנט שאני לא יכולה
להכנס אליו כי אין לי גישה... מה עוד נשאר? הטלפון!"
"אני לא צריכה לשלם על זה שמשעמם לך" ענתה בכזו חוצפה!
"גם ככה אתם לא מביאים לי דמי כיס אחרי שאתם מקבלים את החשבון
מחליטים שזה יותר מידי כי התקשרתי מלא."
ולה לא היה מה לענות.
רצתי לחדרי והתחלתי לבכות...אחרי כמה שניות הפסקתי.
למה? פעם זה היה נמשך שעות ארוכות... אולי משום שאני הופכת
מיום ליום להיות כמו המבוגרים? לא! אסור שזה יקרה! הבטחתי
לעצמי שזה לא יקרה לעולם! אבל אולי זה הטבע? איני יודעת...
אני חייבת מישהו לדבר איתו, לספר לו על הכאב הנורא שלי, לחלוק
אותו איתו... אבל אין!
אני מובן מאליו בשביל כולם... חכו ותראו... אתם עוד תווכחו
בנקמתי המתוקה!