ספרייה ענקית. בכניסה יש מפה, כדי שאני לא אאבד. אני?
בין מדפים עצומים שאי אפשר לראות את הקצה שלהם, עמוסים בספרים
ישנים וריח כזה של נייר ואבק, שוכבת מישהי. על השטיח
האדום-כחול היא שוכבת על הגב, כף הרגל שלה מציצה למסדרון. יש
לה שרשרת עם אבן אדומה גדולה. ולידה יש מישהו. לא מעליה, לידה.
הראשים שלהם צמודים. היד שלו מלטפת בעדינות את שלה. רק את היד.
הוא מושיט את ידו השניה ומוציא ספר. הוא מקריא לה סיפור על
נסיכות. היא מחייכת, אבודה בסיפריה עתיקה, אבל טוב לה.
אני חושבת שהיא אני. ואותו אני לא מכירה. אבל הוא מלאך, אני
יודעת. הוא יושב מולי כשאני בוכה, מלטף לי את היד. רק את היד.
ומקשיב. ואומר לי מאה פעמים- אני אוהב אותך. אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך. הוא יודע מה לומר לי כשאני עצובה. הוא מנסה
להסיח את דעתי, לא מספר לי בדיחות, רק אומר לי כמה אני חשובה
לו. שאני הכל בשבילו. שבלעדי- אין לו כלום. וכל מה שחשוב לו זה
שאני אחייך, אז הוא ימשיך עד שאני אפסיק לבכות. והוא לעולם לא
מנשק לי את הדמעות, זה סימן רע כשהם עושים את זה. כל מה שאני
צריכה זה המילים שלו. ואנחנו נרדמים ככה, וכשאנחנו מתעוררים
אנחנו לבושים בדיוק כמו כשנרדמנו. ואני יודעת שהוא לא היה פוגע
בי.

התעוררתי.

קפוא. חשוך מלבד אור הירח מהחלון. קר כל כך, אני לא מרגישה את
כפות הרגליים שלי. אני יושבת, בבגדים מועטים מאוד, על כיסא
שצמוד לקיר. הרגליים שלי מוצלבות חזק-חזק. רועדת מקור ומפחד,
מתחננת, בבקשה... לא שוב. מדליק סיגריה ומסתובב בחוסר סבלנות.
מדבר על דברים שאני לא מבינה. ואני כל כך מפחדת, שאני לא
מקשיבה. מדליק עוד אחת והפעם שותק לכל אורכה. אני כבר יודעת מה
זה אומר והדמעות מתחילות להופיע. ששש... אני אומרת לעצמי בלב.
אל תבכי... לא לבכות. לא לבכות. אני חזקה... הוא קטן. הוא חרק
קטן על הרצפה. אני חזקה, אני לא אבכה. אני לא אתן לו לראות
אותי בוכה.
אני יושבת עם גב זקוף, מסתכלת לו ישר בעיניים, לא בוכה. הוא
נותן לי את אותו מבט. אני חושבת- השטן קטן עליו הלילה. ואני
שוב מתקפלת, משפילה מבט. רק שלא תפגע בי... אני חרק קטן על
הרצפה. אני כלום. אני לא שווה את המאמץ.
אני שונא אותך. אני שונא אותך. אני שונא אותך. הוא צורח עלי.
אל תבכי נועה, אני מרגיעה את עצמי. אלו רק מילים. מילים.
הרי הוא לא שונא אותי, הוא לא מכיר אותי. ואני לא עשיתי לו
כלום, אני אף פעם פגעתי בו. אני אף פעם לא הייתי פוגעת בך...
אני אומרת לו, אבל בלב. אני חרק קטן על הרצפה, תחוס עלי ואני
לא אחזור יותר, מבטיחה.
עוד סיגריה ושוב הוא צועק. מדי פעם מכאיב לי. סוטר לי שוב,
ושוב, ושוב. והדמעות כבר לא יכולות יותר. והן יוצאות החוצה
ומרטיבות את כולי. ואני לא מצליחה להפסיק. וזה הסימן שלו,
החולשה הזאת. כי כשאני בוכה ההתנגדות שלי מוגבלת.
אני צורחת. הגוף שלי צורב, הדם נוזל על השטיח. ואני אקבל סטירה
על זה. אני מפחדת למות, עם כל תזוזה הגוף שלי שורף יותר ואני
מפחדת שאני לא אשרוד את זה. אני מרגישה שבפנים אני נקרעת. והדם
ממשיך.
אני שונא אותך. אני שונא אותך. אני שונא אותך. הוא צועק תוך
כדי. גם אני, אני חושבת לעצמי, גם אני שונאת אותי.