לא יודעת למה לחצה על ניתוק. אולי כי נמאס. אולי אינסטינקט.
אולי התת מודע שלה שלח לה מסר כלשהו. אבל היא לחצה עליו וזהו.
ובעוד אני מהרהרת למה היא עשתה את זה, היא התקשרה אלי וביקשה
ממני שאני אביא לה למחר את הסוודר שלה, הודיתי לה שהיא הזכירה
לי, ואז, נגמרה השיחה במין, במין כלום שכזה.
כלום. אפשר לומר שזאת ההרגשה שעוברת לה משבוע לשבוע, ששוב לא
עשתה כלום, את כל מה שרצתה, את כל מה שאמרתי- עד שבוע הבא אני
כבר "יגמור עם זה". מכירים? הלוואי ומישהו היה מכיר. רחמים
עצמיים כבר לא הקטע שלה הרבה זמן. אבל, היא לא גמרה עם זה. זה
הבעיה. שאצלה הכל מתחיל, ונגמר, ואין אמצע, אף פעם לא היה לה
אמצע. אולי היא אף פעם לא הכירה באמת את מה שלמטה, אולי רק
דמיינה מה יש שם וחשבה שאני שם.
שמה עוד דיסק במערכת, עוברת עוד שיר ועוד שיר, אבל כאילו כלום
לא קורה. שוב כלום. בדרך כלל אני מתעוררת איכשהו , ומתמתחת
ורואה ומרגישה, אבל..
כשזה הגיע לאבל זה כבר לא היה כלום. זה היה חוסר, חוסר רצון,
חוסר מוטיבציה, חוסר השראה, כאילו מישהו בא ושפך מים על הדף
חיים שלה, והכל נהיה מטושטש, כאילו נכנסתי למכונת כביסה, ולא
יצאתי ממנה.
אבל הכל ממשיך מסביב. רק היא נשארת תקועה עם רגלייה באדמה,
דבוקה במין דבק מגע של הקרבה עצמית. הם כולם עוברים לידה,
נושמים, רק היא מתקשחת לה.
כלפי חוץ, היא לא תברח מהבית, ולא תעשה שום דבר דרמטי באמת,
היא תמשיך בהכל, מחליקה על זה, ומצפה שזה יעבור כרגיל. היא כבר
יודעת, היא כבר עברה כאן , בסמטאות אלו, וליד פחי אשפה אלו
השיאה את נשמתה באוויר, היא קפצה כבר מכל הגגות, שמעה את צער
האריות, ואת כל התווים כבר ניגנה.
וכל דבר שעשתה גרם למישהו אחר בקצה העולם להרגיש רע.
מאיילה הפכה לאי, ומקלות הפכה ל.. מי, מי היא שוב?
ולכן זה כל כך קל, קל לחתוך, ולהיות זו שעוזבת אותם, שמתנגדת,
שלא משתנה, שזה לא ב"אופי שלה", למרות שפעם היה.
היא כבר לא משווה לעבר, היא רק עומדת ברחוב ולידה שורקת הרוח
ועלים יבשים לוחשים לה "אין מה לנתק כאן.. "
היא מנסה לקרוע את הרוח בידיה, לתפוס את אותם עלים, לא! לא
תסכים! מסתובבת סביבה בעינים קרועות לרווחה, לא מבינה למה היא
לא יכולה לעצום אותם הפעם.
פתאום היא מרגישה מה זה רחוק באמת. פתאום היא מרגישה מה זה לבד
באמת. כשהיא לא יכולה לעזור לעצמה, ולא יכולה לחזור לעצמה,
הרוחות נושבות אותה, העננים יורקים אש ברקים, והברד ניטח עליה
ושורט את לחייה, וגופה. לא, לא קר לה עכשיו. ושום שיר לא מתנגן
בראשה, היא לא מכה, היא לא נאבקת באיך ומה,

היא פשוט חיה את האמצע, כי גם לו יהיה סוף.