או: על השלג בירושלים לפני שנתיים.

עיר שלמה התכסתה  בכיסוי רך,
לבן, טהור, זך וצח.
לילה שלם ירד בהתמדה
על כל העיר ועל הרי יהודה
וכאשר בבוקר נתעורר הכרך
גילו העיניים הנדהמות
של עובדי התברואה
שהעיר כולה, בלי דעת, ישנה
מתחת לכיסוי רך וזך
והוא מתעבה, מתפשט, משתלט
וצובע כל נוף הידוע
בצבע צח ולבן
וממחיש לכל ספקן,
כי נס גדול קרה כאן!

הראשונים, כאמור, שהכריזו על הנס
היו עובדי התברואה,
מרוקני פחי אשפה והנלחמים לשווא
בכל הלכלוך, שכיסה הכל.
הם שפשפו עיניים, רדומות עדיין
ומוכנים היו לכרוע  על ברכיים
בתוך השלג העמוק והקר
ולהודות לבורא העולם,
אשרר אף הוא למפעל הניקיון  נרתם
והבין, שרק נס מסוגל להציל
את העולם  המטורף, מושחת ואוויל.

וכשקמו אזרחים ראו בתדהמה,
שהנה ליד בית הנשיא נעלמה הערמה,
שאיש לא ידע, איך לסלק אותה
וכן ליד ביתו של ראש הממשלה
נעלמה האשפה, שגבהה והסתבכה
ואיימה לכל הסביבה להתפשט
ולא הייתה בעולם מדינה,
שלא שיגרה את צלמיה הכשרוניים
להנציח את גל האשפה,
שעל יד ביתו של נשיא המדינה.
ובעקבות הערמה שעל יד ביתו
גל ליד ביתו של ראש הממשלה,
נעלמה גם הערמה הרעשנית
ליד ביתו של ראש הממשלה לשעבר
ונעלמה ליד ביתו של שר המשפטים לשעבר
וערמה ליד הווילה הנהדרת
של ראש מפלגה דתית לשעבר,
שאחרי שנעשם בגלל הכסף שצבר
מקופת המדינה,
הפך למקובל וחילק ברכות
למעריציו אין ספור, שפעם קיבלו
מהנדבן העשיר - נ ד ב ו ת.

אך מעל כולם התנשא גל גדול ורם,
הבז לכולם:
למבקרים, פרשנים
ולעם הפשוט, הגואה כמו צאן:
זהו גל של האיש שבעזרת הון
הגיע לשלטון,
גל של מושחת, אשר הבטיח
לסלק זכר של שחיתויות הקודם
ובעזרת השחיתות עלה לשלטון,
כמוהו  גם הוא וכל חברים,
שבעזרת שחיתות שלטו שנים,
עד שההון הנרגז הציב
שלטים:
"ה ס ת ל ק ו! נ מ א ס ת ם! מ ו ש ח ת י ם!!"

ואישים ששמו אותם למאוס וסחי,
שנדמה היה  שיישאר נצחי,
נעלמו, כלא היו מחדשות,
פסקו האשמות  והשתתק הקול
ושלג לבן כיסה את הכל.
אכן כמו פעם בחג החנוכה
נס גדול -לא יאומן- כאן קרה.

וכל העולם הנאור יכול להיווכח,
כי זהו פשוט רעיון מגוכח,
שגם לארץ הקודש נדבק כתם מלוכלך.
שלחו צלמים, שדרנים, פרשנים,
יצלמו מה שראו,
יראיינו כל אזרח
וכולם יסכמו ויסכימו,
שהמראה הוא טהור וצח!

כי כל אחד בין רגע שכח
את הנשיא, שקיבל מתנות
וראש הממשלה
ופלוני ואלמוני ואף פלמוני,
שהתקשורת מהבוקר עד ערב מסרה,
פירשה, בירברה ואף העלתה גירא,
וכל המחשבות הוסבו לפתע
סביב לשלג לבן וצח.

הו, מי לא ראה שמחת שלג
בירושלים,
לא ראה שמחה מהי!

לא מיליוני תיירים, צליינים,
לבושי שחור ונושאים צלבי עץ
עלו לעיר הקודש
לרגל המילניום,
כדי לצפות בבו אל, שיקום לתחייה
ומסיבות הידועות רק לו
דחה את ההצגה.
לא! כל התיירים נותרו בארצם
באירופה הסוערת, המושלגת והמוצפת,
אירופה ש"באג אלפיים" משתולל בה,
לא,
איש לא יאמין שרבבות אנשים,
שמילאו במכוניות שלהם את הכביש
לירושלים,
היו סתם 'עמך', בני ישראל,
שנטשו את הבעיות לעזאזל,
סגרו את המשרדים, בתי מלאכה,
לא אכלו, לא שתו, ויתרו ממנוחה
ויחד עם כל בני משפחה,
"בזקנינו וילדינו" עלו לירושלים,
לראות את מתנת השמיים,
אשר כמו פעם מן במדבר,
אלוהים עתה לעמו מסר

(ובינתיים  התנהלו  העסקים כרגיל,
איש איש ממלא תפקידו,
כי כל אחד נחוץ ומועיל,
גם ממלא תפקידו וגם הטפיל,
מאיש שעושה לילות כימים
בטיסות, ישיבות, דיונים,
בימים חמים ובלילות גשומים
ועד לאיש שבמשרד ובמשכורת זכה,
כי נחוץ  קולו בשעת הצבעה,
טפיל כרגיל בכורסה נוחה,
ואיש לא שם לב -מבקר המדינה,
יועץ משפטי, חוקר משטרה.
כולם עסוקים, כאילו מאום לא קרה:
הנשיא כרגיל מבקר אבלים,
שבניהם נפלו בלבנון,
משביע שופטים, מקבל שגרירים,
כי עם ישראל הוא קצר זיכרון,
מחר העיתונאים יגלו קרבן רם אחר
והנשיא, כפי שהיה רם ונישא יישאר!)

מנמל התעופה בן-גוריון
ועד הכניסה לירושלים
משתרך טור של מכוניות
לראות את נס אלפיים.

טור ארוך, ללא ראשית, ללא קץ
ראש לזנב, צמוד היטב,
איש לא נוהם, איש לא משתולל:
"יללה, זוז כבר!" גם העמידה היא כיף.

השלג הלבן והצח שנערם,
ממש מוסתר על ידי שפעת בני אדם,
אך אין דבר! יש די לכולם!

ראו והביטו -זאת עלייה לרגל,
למקדש של הטמיר, הטהור ולבן.
כל אנשי השפלה, כאיש אחד
התייצבו להשתתף בכל פרטי הפולחן.


וכולם רואים וכולם חשים,
שהלבן הופך זקן לצעיר,
כל איש 'פסל', מפסל בובות,
באווירת שמחה, תוך צחוק ושיר.

אף שוטר התנועה לא יוכל לעצור
את הקרב הנלהב בין אבות האחראיים,
המשליכים איש ברעהו כדורים לבנים,
נמלטים וזורקים, כמו ילדים מופרעים.

"..אל תעמדי שם מלכה, בואי מהר,
עזרי לי על משה ושרה להתגבר!"
ומלכה, שפעם הייתה בפלמ"ח
ועכשיו מפקדת על הסירים  במטבח,
נוטלת מיד תחמושת ו'טרח', 'טרח'-
שולחת צרור ארוך בכיוון אל שרה
וכל כדור 'בול' במטרה,
אך תוך זריקות עיניה פוזלות:
"חיים ואיפה נמצאות הילדות?"
"ילדות!!" מזדעק חיים
ומיד מתוך ההמון
נשמעים שני קולות עליזים:
"אל תדאג אבא! אנחנו גולשות
מהר החרמון!"

אך יותר מעשיים, כמו פעם מן,
ממלאים שקיות פלסטיק בפלא הלבן,
שיהיו למזכרת ויאמינו כולם,
שהיו בירושלים ולא להד"ם.

כל איש ממציא, כל ילד ספורטאי,
שק פלטיק גדול הופך למזחלה
ואילו שצי שקיות העוטפות נעליים,
הופכות לזוג מגלשיים,
ועל פני כולם חיוך של אושר,
על שזכו להיות ולהיטהר בירושלים,
"אחרי שנות אלפיים".

וכשהחשכה החלה לרדת
על הרי יהודה,
נדלקו הפנסים במכוניות
ולאט , יותר לאט מצב
החלה לחזור כל הכבודה.

לאט לאט -שעה -שעתיים
ואולי יותר,
אך איש לא דאג, איש לא התמרמר,
איש לא התלונן ולא הצטנן
ואפילו לא אמר:
"איכסה! כמה כאן קר!"
מתקדמים - עומדים, בשלווה -מחכים
וחיוך של אושר על כל השפתיים -
כי הם ראו את השלג בירושלים
לבן, טהור וצח.