שלום, קוראים לי רון, רון קדמי ליתר דיוק.
אני בן 23, השתחררתי מהצבא ובנתיים אני עובד בעבודה זמנית.
רובנו לא ממש אוהבים את העבודות שלנו אבל את העבודה שלי אני
ממש שונא.
בחיים לא תנחשו אפילו איפה עבדתי, הייתי שומר של הבית קברות
בנתניה.
כל יום באים כמה אנשים בוכים לבושים בשחור ומתחילים לדבר אל
האבנים, אהה אני מתכוון למצבות. הם יושבים שם הרבה זמן, אפילו
המון זמן, יושבים ובוכים.
הם באים אל האבן של הבן משפחה שלהם, חבר שלהם או סתם מישהו שהם
הכירו לפני שלושים שנה. הם יושבים ליד האבן ומתחילים לספר לאבן
את כל הצרות שלהם, כל הדברים המבאסים בחיים שלהם ואת כל הדברים
שאף אחד לא ממש רוצה לשמוע חוץ מהפסיכולוג שלך. הם חושבים
שהאבנים באמת שומעות אותם, גם אם האבנים כן שומעות אותם אני לא
חושב שזה ממש מענין אותם. תמיד חשבתי שזה דבר ממש טיפשי לשבת
ולבכות על האבן.

זה היה אחד מהימים האלה שמעדיפים להישאר לישון בבית, במיטה
החמה ולשתות איזה שוקו חם, אבל אני הייתי צריך ללכת לעבודה כמו
תמיד.
פתאום אחותי התקשרה אלי לפלאפון בוכה ואמרה לי שאיזה נהג מטורף
נכנס באבא ואבא נהרג.
בהתחלה לא ממש האמנתי לה ולא הצלחתי לעכל את זה. כשדבר כזה
קורה לא ממש יודעים מה לעשות אז אתה פשוט עושה פרצוף אידיוטי
ולא מצליח לזוז לכמה שניות.
בדרך הביתה חשבתי איך מרשים לפורד פיאסטה הישנה הזאת לנסוע על
הכבישים, תחשבו על זה אוטו מלפני 16 שנה שנראה יותר גרועה
מהפרצוף שעושים כששומעים שאבא שלך מת, בקושי מגיע ל- 70 קמ"ש
ואין לו אפילו חגורות בטיחות. אחרי יומים כל המשפחה באה ללויה
של אבא. הייתה לי די  פאדיחה שהם ראו שאני עובד בבית קברות כי
בכל זאת, זאת לא העבודה הכי בעולם. בלוויה כולם נוראה בכו ולא
ממש ידעו איך לנחם את אמא.
בשנה הראשונה הם היו באים למצבה של אבא די הרבה, אבל אתם
יודעים איך זה, אחרי שנה כל המכרים והחברים הפסיקו לבוא כי לאף
אחד לא ממש איכפת, הם באו רק להזכרות וגם בקושי.
בסוף נשארנו רק אני ואבא, לא יכלתי לא להיפרד ממנו בסוף כל יום
לפני שאני הולך הביתה ונועל את השער, זה נתן לי הרגשה טובה.
עכשיו אני מרגיש קצת אידיוט כי אני עדיין לא חושב שהאבנים ממש
מתענינות בצרות שלנו אבל זה הפך למין הרגל כזה לבוא ולדבר
אליהן.
    אז בסוף גם אני כמו כל האנשים שבאים ומדברים אל האבנים
שלהם מצאתי את עצמי מדבר אל האבן.