עמדתי על השרפרף הקטן מעץ כדי שהיא תוכל להגיע אליי,
כופפתי את ראשי לעברה, כאילו הייתי אתלט וזכיתי במדליה,
והיא שמה את העניבה סביב צווארי והידקה אותה מעט, שלא אפול.
"תאמר שלום לשופט הגדול" אמרה ונשקה ללחיי.

והיא תמשוך מתחתיי את השרפרף,
החבל נכרך, ואני עף.
הו, תליינית שלי.

נשיקה של פיוס, על לחי אדומה,
היא רוכנת אלי, כמו ילדה,
עם גלימה שחורה,
תליינית אהובה.
תהרגי אותי.

האוויר נגמר, רק עוד נשימה.
רגע אחרון בעולם נורא.
עיניים נפוחות,
דמעות של שמחה,
כשאראה את התליינית, אינה מבקשת מחילה.

ייסורים בגיהינום,
שלשנינו מצפים,
אייחל לך אחותי,
בואי במהרה.
גחלים בוערות מתחת לרגליי
בואי אליי.

השקיעה מתקרבת, השמש יורדת מעליי,
חוקרת את כול צפונותיי,
את כול האזורים הלא ממופים של גופי,
והכיכר מתמלאת בשטף של הצבע
הארגמני,
שניות לפני החושך, הגדול.