הכי אהבתי כשהיינו יושבים כל המשפחה לאכול.
כשאני אומרת כל המשפחה אני מתכוונת אני ואבא ויעלי הקטנה.
בעצם יעלי כבר לא כל כך קטנה, אבל ככה אנחנו קוראים לה. היא
כמעט בת 9 כבר, אבל בשבילי היא תמיד תהיה יעלי הקטנה.
יעלי אוהבת ללחוץ על הקטשופ, לא בשביל לשים לה על האורז או על
השניצל או משהו, סתם בגלל שהיא אוהבת ללחוץ עליו. לפעמים היא
לוחצת כל כך הרבה עד שיוצא שפריץ ענקי ומלכלך את כל השולחן
ואבא מתעצבן. ואחרי זה יעלי צריכה לנקות את השולחן, ואת כל
הסלון כעונש. הוא אמר שרק ככה היא תלמד לקח, אבל אני חושבת שזה
סתם בגלל שהוא עצלן ואין לו כוח לסדר לבד את הסלון. כנראה
שיעלי אוהבת לנקות, אחרת היא לא הייתה לוחצת ככה על הקטשופ כל
פעם מחדש.
אבא תמיד מכין ארוחות מיוחדות כאלה וכל מיני המצאות משונות,
למרות שהוא אף פעם לא הוכרז כשף או אפילו משהו קרוב.
תמיד אני אומרת לו שיכין אורז מקובייה או מרק משקית, אבל הוא
אומר שארוחות מוכנות זה עבודה בעיניים, וזה כמו לאכול פלסטיק.
בגלל זה הוא גם אף פעם לא קונה פיצה קפואה או שניצלים שאפשר
לחמם במיקרוגל והם מוכנים. בגלל שזה הכל פלסטיק.
אחרי האוכל אני הולכת לחדר שלי, ולמרות שתמיד בא לי לישון אני
בכלל לא ישנה. זה מין הרגל כזה. מספיק לי לישון שעה, מקסימום
שעתיים בלילה. זה לא מפריע לי. זה רק מאריך לי את היום.
לפעמים יעלי באה אליי באמצע הלילה כי היה לה חלום רע, אז היא
נשכבת על המיטה שלי ומספרת לי כל מיני סיפורים על הכיתה שלה,
על איך שכולם צוחקים עליה בגלל הקרחת שיש לה ואיך דנה שהייתה
פעם חברה שלה כבר לא מדברת איתה כמעט. אבל ברגע שיעלי רואה שיש
לי דמעה בעין היא מפסיקה ואומרת "אבל בעצם לא אכפת לי כי בסופו
של דבר הם יגלו שאני מלאך."  ואז אני תמיד מחייכת.
מאז שהיא קטנה אני אומרת ליעלי שהיא בעצם מלאך ויום אחד כולם
יגלו את זה ויבקשו ממנה הרבה דברים, והיא תרפא את כל האנשים
החולים ותיתן בתים לכל ההומלסים. אבא תמיד כועס כשאני אומרת לה
את זה, כי הוא אומר שזה לא בריא שהיא תגדל באשליות.
הוא רק לא יודע שאני לא עובדת עליה, אני באמת חושבת ככה.
אני חושבת שגם אבא יודע שיעלי היא מלאך אמיתי, אבל הוא פשוט
מכחיש את זה כי זה לא נשמע לו מקובל או הגיוני.
העיקר שאני ויעלי יודעות את האמת.
תמיד כשאבא כועס על יעלי בגלל שהיא לא מכינה שיעורים או מסדרת
את החדר, היא מרגיעה אותו ואומרת שהיא מלאך ויש דברים יותר
חשובים בעולם מלימודים או מסדר, כמו לעזור לאנשים חולים ולתת
אוכל לחיות, ואז אבא מאוד מתעצבן ואומר לה שאין סיכוי שהיא
בכלל מלאך כי מלאכים לא יכולים להיות חולים. מזה יעלי תמיד
בוכה, ואבא גם בוכה כי הוא בכלל לא התכוון להגיד לה את זה.
אני חושבת שאבא לא באמת מתכוון לכעוס על יעלי כל הזמן. זה לא
אשמתו שהוא נולד אדם עצוב. אנשים עצובים נוטים לכעוס יותר,
ואנשים שמחים נוטים לסלוח יותר, בגלל זה יעלי תמיד סולחת לו.
היום בלילה יעלי באה שוב לחדר שלי, והיא הייתה כולה אדומה.
לקחתי אותה למקלחת ושטפתי לה את הפנים, ואז הבאתי לה איזה כדור
שבבית חולים אמרו שכדאי שהיא תיקח כשהיא לא מרגישה טוב.
יעלי כבר בולעת כדורים כמו גדולה, אני אפילו לא יודעת. היא
מרגישה מאוד טוב בגלל שהיא יודעת משהו שאני לא.
"מתי אני לא אהיה חולה יותר?" היא שאלה אותי.
"עוד כמה ימים יעלי, את תראי." עניתי לה, והרגשתי רע כי ידעתי
שזה שקר.
"ואחרי זה כולם ירצו לשחק איתי, נכון? והשיער שלי יגדל שוב
ויהיה ארוך כמו שלך, נכון?"
"יותר ארוך משלי!" עניתי ליעלי הקטנה. היא שמחה, ואמרה שעכשיו
היא תלך לישון ותחלום רק חלומות טובים.
יום אחרי זה, ישבנו בערב לאכול, ויעלי שוב התחילה ללחוץ על
הקטשופ חזק עד שפתאום היא לא הצליחה ללחוץ יותר. פשוט לא נשארו
לה יותר כוחות ללחוץ. עזרתי לה ללחוץ, עד שכל הקטשופ השפריץ על
כל השולחן. אבא המשיך לאכול ולא אמר כלום.