התיישבתי ליד עומרי. ישבנו שנינו על שפת המדרכה שהרגליים שלנו
על הכביש. בהתחלה רק הבטנו אחד בשני ושתקנו.
עומרי, האהבה שלי.. כבר 4 שנים שאנחנו חברים. שהיינו בתיכון
היינו הזוג המושלם, עומרי וקרן, מלכי השכבה, הזוג הכי יפה
ונוצץ שקיים. כולם קנאו בנו.. בהתחלה אני מודה היינו חברים רק
בשביל הפוזה.. היפה והיפה של השכבה שלנו, ברבי וקן. אבל במשך
הזמן התחלתי באמת לאהוב אותו, את החוכמה שלו, את השנינות, את
הגומות שלו, ואת הצחוק.. הצחוק המתגלגל שלו שהיה מדביק אותי כל
פעם מחדש.
ועכשיו ישבנו לנו שנינו על שפת המדרכה מביטים על ההמולה מסביב.
על סירנות המשטרה והאמבולנסים. יודעים שהגיע הזמן ללכת אבל
מסרבים לקום.
עומרי הביט בי, ליטף את פני וציחקק, "את חיוורת.." הוא לחש
באזני בהתגרות ונישק אותי.
ניסיתי להתחמק ממנו כדי לעשות לו דווקא אבל לא יכולתי לעמוד
בפני השפתיים שלו. "ואתה..אתה..שקוף!! והנה אני יכולה לראות את
הכלב הזה דרכך!" עניתי לו כמו ילדה קטנה עומרי הסתובב וראה את
הפינצ'ר הקטנטן מתקרב אליו ומרחרח אותו. צחקנו שנינו ועשינו לו
פרצופים. עומרי משך אותי אליו וחיבק אותי חזק.. בכל הכוח.
החיוך שלו נמוג לאט לאט וחיבוקו רפה. התרחקתי מעט ממנו.
"אתה עצוב?" שאלתי אותו. "לא יודע.." הוא אמר לי, הוא הביט על
המכונית המעוכה ועל המשאית שפגעה בה. אני הבטתי מאחורינו
וראיתי את הגלידריה שהיינו מבלים בה שעות ואוכלים גלידה עד
שהיינו מתפקעים, היינו יושבים שם ב"שולחן שלנו" והרגשנו
מגניבים כאלה, כאילו היינו לקוחים מתוך פרק של בברלי הילס
90210.
החיוך שלי גם נמוג. "את עצובה?" הוא שאל אותי. הבטתי בו, בפנים
המושלמות שלו, בעיניים שלו שלא השתנו כלל במבט הממכר שלו.
"לא.." עניתי לו, בהשלמה. "אני אוהבת אותך" אמרתי לו.
הוא ליטף את שיערי "גם אני אוהב אותך" הוא אמר לי ונישק אותי.
הפעם צחקק והדביק אותי בגיחוך שלו. הוא קם והושיט לי את ידו.
נעזרתי בו, למרות שלא הייתי צריכה את העזרה שלו.
נעמדתי מולו. נעצרנו והבטנו שוב בכביש, ראינו את הגרר מנסה
להזיז את המכונית המעוכה, וראינו את שתי הגופות שוכבות על
הרצפה. בן ובת, בני 21, היפה והיפה, ברבי וקן, עומרי וקרן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.