אני הולכת ברחוב. גשם וקר. אנשים הולכים סביבי, ממהרים להגיע
הביתה . הם עטופים בשכבות של הגנה ומטריות מעל ראשיהם, שומרות
שלא יירטבו. אני לובשת רק את גופי הערום. אני פוסעת על המדרכה
בשלוליות שנקוו בגשם והרטיבות חודרת לכפות רגליי ומעבירה
צמרמורת של קור בגופי.הכבישים נראים כמו נהר זורם והמכוניות
עוברות בהם במהירות. האנשים ממהרים לקפוץ לצידה השני של
המדרכה, לצד הרחוק מהכביש, וגם אני. גל של מים מזנק לעבר
המדרכה ומעיף רסיסים של מים. האנשים גדולים ורסיסי מים מכים
בפניהם ומרטיבים קלות את מכנסיהם, אבל אני כ"כ קטנה לידם והמים
מכסים אותי לגמרי, מרטיבים את שערותיי.
עכשיו, גם במקומות שקודם היו יבשים, נקוות במדרכה שלוליות של
מים. בשביל האנשים השלוליות קטנות אבל אני שוקעת בהן והמים
מגיעים עד אמצע רגליי.
אני מתכופפת ושותה מהשלולית שלידי. למים יש טעם של בוץ אבל גם
זה בסדר. עם הזמן מנמיכים ציפיות.
אתמול היה יום שישי. אני אוהבת את יום שישי. ביום שישי יש
שיירים של ארוחות גדולות שאנשים משליכים כלאחר יד. גם היום
בצהריים תהיה לי ארוחה גדולה ואני אמתין בסבלנות עד שהם יגמרו
לאכול ואז הם ישלחו את הילד הקטן לזרוק את הזבל.
אני רצה וחושבת עליהם, על האנשים. אני לא מבינה אותם. לפעמים
הם עוצרים לידי ומתכופפים לעברי, נשענים על ברכיהם בתנוחה
שניכר בה שהיא לא נוחה עבורם. אבל בכל זאת הם מתכופפים ומלטפים
את ראשי בתערובת של חיבה ורחמים. מעניקים לי מחסדיהם למשך חמש
דקות, שואבים הנאה מההנאה שלי למגעם. הם מלטפים לי את הראש ואת
האוזניים, משתהים ומענגים אותי ואז בתנועה פתאומית הם קמים
והולכים.
אני מביטה בהם מופתעת, כואבת ונעלבת. חושבת, מה עשיתי לא בסדר
שהם הלכו פתאום והשאירו אותי כמהה למגעם. אני מתחילה ללכת
אחריהם ומבקשת מהן לא ללכת, אבל הם לא שומעים אותי או לא
מבינים אותי או פשוט לא רוצים אותי. הם מתחילים ללכת מהר יותר
ואני מוותרת, כועסת על עצמי שהתמסרתי להם, אפילו אם זה היה רק
לחמש דקות. אסור להתמסר לזרים. כל מי שמבין משהו יודע שזה
שמלטפים אותך לא אומר שאוהבים אותך.
אני רצה ומסתתרת מתחת לבניין ומחכה שהשמש תצא ותייבש אותי. אני
מעודדת את עצמי ומנסה לחשוב על דברים שמחים. עוד מעט. עוד מעט
השמש תצא ואז אני אהיה יבשה. עוד מעט השמש תצא ואז אני אהיה
שמחה. ואז יאהבו אותי ואז אני לא אחיה מפירורים שאנשים זורקים
לי ואז אני לא אהיה לבד, לבד כמו כלבה...