את כל כך יפה בעיני
את יכולה לראות?
את כל מה שאי פעם רציתי
את...
כל מה שאי פעם הייתי צריך...
כמה נדוש אה?
וכל פעם אני נופלת על אותם מילים. כמה יופי יש בהם, כל כך הרבה
תום ואהבה.
תום שרק אני רואה...
ושוב, מאמינה באהבה,
ושוב מאמינה שהנה עכשיו הכל יהיה כל כך מושלם,
בלי טעויות כי למדתי מהן, למדתי...
אבל מה למדתי?
שאתם לא באמת אוהבים? שאתם מחפשים רק דבר אחד? ואם בטעות נכנסת
בפנים גם האהבה?
אז אתם כן יודעים לאהוב? או שזה רק ה"תפקיד של הבנות"?
ואם אתם לא מסוגלים להעניק אהבה אז איך אני בכלל יודעת מה זו
אהבה? מה זו התחושה?
אז מה למדתי?
לא למדתי כלום, לא כי לא רציתי, לא כי לא נפגעתי, אלא כי אני
תמימה...
אתם יודעים, אחת שמאמינה באהבה..
כן, כנראה שעדיין יש כאלה אי שם בעולם...
ושוב מעניקה הכל כי ככה אני יודעת, ושוב מקבלת תקופות קסומות
שבאות תמיד עם מתנה נוספת- קוראים לה כאב הפרידה.
אז מה אם שכבנו, אז מה אם לא, אז מה אם אהבת אותי, אז מה אם
היינו כל כך הרבה זמן ביחד- אז מה אתם שואלים?
אני אגיד לכם אז מה-
אני לא בובה, אני נתתי לכם מעצמי, נתתי לכם אהבה ואתם במקום
להגיד לי "לא, תשמרי את האהבה שלך, את התמימות לאהבה האמיתית"
(אם היא קיימת בכלל) לקחתם אותה בשמחה ועזבתם.
ולא החזרתם אותה למקום כמו שמחזירים קריסטל יקר- כל כך
בעדינות- זרקתם את לבי על הרצפה ואמרתם לי "לא נורא תמצאי משהו
אחר שיוכל להעניק לך מה שלא קיבלת מאתנו" והייתי צריכה ימים
כדי להרים אותו מהרצפה ולנקות את כתם הדם שנשאר...