לילה חשוך.
רק הירח מאיר באורו הדק, אור רך.  גשם כבד מכסה את השמיים
בבלילה הכי קר בשנה. הפרח שלך פורח אחרי זמן מה של הפוגה, ואני
הולכת לעולמי. בלי הרבה חשבון, בלי הרבה כאב. כך סתם, במנגינת
גיטרה אקוסטית, בגשם הראשון ובחורף האחרון.
ציפור חיי עומדת דוממת מעליי, אני ממש רואה אותה. ים כסוף
מחובק עם מיליוני הכוכבים בדממה, דממה קטסטרופלית.
הרגתי את החלום, כעת אני נחשבת רוצחת באופן רשמי. אני לא אספר
לך למה, אלא אלך לרוץ לרוץ לרוץ ולרוץ ולברוח ולברוח ולברוח
עוד ועוד ממך, אהוב שבוי.  הציפור צורחת אבל אני לא עונה. כך
אשב לי אני ועצמי לבד בחורשה הכל כך ירוקה. דמי זועק מהאדמה.
ואז בלילה, שמעתי את הצרחה ההיא. צרחה מעבר לקול, מעבר לחומה,
מעבר לעננים.

תמיד אוהבת אותכם.
את כל שצריך לומר כבר אמרו, את מי שצריך לרצוח כבר רצחו, בגלל
זה אני כבר לא שם. רוצה לבכות, רוצה לצרוח, אבל לא נותנת להגיע
למצב של היכנעות. רוצה לומר לך כמה שאני אוהבת אותך ורוצה
שתביני. אנ אוצה שאתה תצטער, שאתה תבכה. רוצה לב ורגשות, רוצה
לבכות.
כשהשחר יפציע, אנשים יבינו שהם צריכים לשמור על עצמם ועל
אהבותיהם קצת יותר ברצינות.כל הדרכים יובילו לצמח האסור, האהבה
המרה, והכישלון הכל כך נחרץ בתוך הנשמה המזויינת, אכזבה. רוצה
לשמר את חיי כדי להיות חלק  מ- חייך אהוב כבוי. כך אבן לבנה
הופכת לסגולה בשיירת מלאכי השכול.
דממה תפול על מרחב השתיקה הגדול שבו חשיש דומה ללימונדה. חפרתי
בור בים השיבולים וקברתי בו את שארית הזכרונות, את שארית
האהבות. אוכמניות פורשות כנף ובוכות עם הראש זקוף. ריקנות
שמימית יופי מכאיב והרבה קנאה, צועקים ביחד מפרץ מזורז של שק
הדמעות.  הרבה אושר וכאב באחד יהיו ביום מותי.

אני על  סף תהום מסתורי ואבוד שמושך אותי אליו. להתראות לשמיים
האפורים.