היא קמה בבוקר, עדיין לא קמה אבל היא נמצאת שם איפה שהוא,
מחפשת את העירנות. הצורות של העולם מתחדדות סביבה, וזה היה
הרגע שבו היא הגיעה להחלטה, ההחלטה המשמחת הגדולה: היום היא
תצייר את יצרת המופת שלה! היצירה שעליה היא מפנטזת כבר שנים
רבות, למען האמת מרגע היוולדה, היצירה שאמורה להיות מושלמת.
היום היא תצייר את החיים שלה.
וככה היא קמה בבוקר עם חיוך בעיניים וחששות בנפש, מודעת לכך
שזאת יצירה שאסור לה לפספס. מודעת לכך שזה הוא היום הגדול,
ה-יום בה' הידיעה, היום שבו היא תצייר את חייה.
היא יורדת למרתף, מלווה בשרידי השינה, לסדנת היצירה. בסדנה כבר
מוכנים מראש החומרים שתזדקק להם. היא כנראה הרגישה את זה בא.
בד הקנבס מתוח על כן הציור, מכחולים ומברשות מסודרים, וכל
הצבעים הקיימים בעולם, כל הרגשות שלה בתוך בקבוקים.
היא נמתחת וחושבת ולוקחת את המכחול הדק. היא מותחת בו קווי
רגשות של אופטימיות בורוד שמשתנים לצורת חיוכים. היא צובעת את
החיים בקצת צחוק בצבע כתום זוהר. מוסיפה בפינה מעט נאיביות
בצבע בז', מתיזה כאן כתמים של טוהר בלבן. שופכת הרבה אושר בצבע
צהוב ונזהרת עם המינון של הכעס שאותו היא מרכזת בפינה הכי
מרוחקת, ליתר בטחון.
היא מהרהרת לעצמה, האם לא צריך להוסיף קצת יופי? היא מורחת
אותו במריחות נדיבות של טורקיז, ומוסיפה כמעין שיקוי נגדי מעט
צניעות כמעט שקופה כדי שהיופי לא יחמוד את הציור לעצמו.
היא מתיישבת, כתמי צבע על פניה, היא יודעת שמשהו כאן, איזה קו
או צבע, הוא מוטעה. היא מרכזת את נפשה כולה למאמצי תיקון
הפגמים ביצירה וגשהיא עומדת להיכנע היא מבינה. הכל כאן בהיר,
הכל חיובי. אין ציור שכזה. היא נזהרת לה במינון של שחור פסימי
ואפור מדוכא שהיא מטביעה על הבד בעזרת המכחול הדק ביותר.
היא מתרחקת כמה מטרים, מביטה בהבנה שמתעצמת משניה לשניה. היא
מרגישה אותו בא מבפנים, הכעס. היא שונאת את הציור הזה, שונאת
שונאת שונאת!!
בצרחות היא גוררת דלי מפינת הסדנה ולתוכו שופכת את כל הצבעים
ששם, מערבבת אותם בזעם הולך וגואה. בזעקת שחרור היא מתיזה את
כל הצבע על הבד. הצבעים המעורבים יוצרים כתם של בלבול ומתחילים
להשחיר יותר ויותר. "אוי לא", היא חושבת לעצמה, "איך יכולתי
לשכוח את החוק הבסיסי שלימדו בביה"ס לאמנות, "כל הצבעים ביחד
בסוף הופכים לשחור". היא מנסה למחוק את הצבע אבל לשווא הצבע
מתייבש במהירות, יותר מהר ממה שהוא אמור להתייבש לפי חוקי
הטבע.
היא לא רוצה שהחיים שלה יראו ככה, כתם של דיכאון שפעם היה
צבעוני ויפה כל כך. אבל היא מרגישה איך שהציור משתלט עליה ואת
הדיכאון שמופיע בתוכה, מחלחל כמו רעל. היא לוקחת מספריים
מהפינה וחותכת את הבד לגזרים, חתיכות קטנות. בין הקרעים מופיע
צבע אדום כדם.
"מוזר", היא חושבת לעצמה בזמן שהיא עוזבת את ההכרה, "בביה"ס
לאמנות לימדו אותנו שאדום הוא צבע האהבה."