הסיפור על הכוח והחולשה

את הסיפור הבא אני לא זוכרת אם חלמתי, או שבאמת התרחש.
החלומות שהופכים לזיכרון, מוצאים את מיקומם בתוך רצף החיים.
במידה ונמצאה להם סיבה ואולי אפילו תכלית, ערכם משתווה לאירועי
המציאות ולעתים גם מאפיל עליהם. לעומת זאת ישנם אירועי מציאות
שנחווים כגיחה למימד אחר.
הם מתחילים ונגמרים במפתיע ואינם יוצרים הסתעפויות חדשות
המשפיעות על עתידך. אירועים כאלו אני לעתים זוכרת כחלום.
אני זוכרת שהגעתי לחצבני. זה בטוח קרה, כי אני זוכרת שחלצתי את
נעליי
והכנסתי את רגליי למים. הקור שהכה ברגליי נשלח כברק אל החזה
שלי
ומשם נפלט כצחוק. אני זוכרת שהפליא אותי שאני צוחקת אחרי כל מה
שקרה.
ריח עז של שיחי פטל מעורב בריח פירות רקובים ומרווה אפף את
חושיי
וניחם אותי. אפשרתי ליגוני לחלוף ממני דרך כפות רגליי אל תוך
המים.
למים של נחל החצבני אין זמן לשטויות. הם ממשיכים הלאה ואת
לומדת מהם.
עוד אני יושבת שם וממשיכה עם המים, אהוד בנאי הגיע לזולה שלי.
חייכתי אליו וחשבתי שימשיך הלאה, אבל הוא חייך גם והתיישב לצדי
בטבעיות.
קיפל את מכנסיו בקפידה וטבל את רגליו במים, בדיוק כמוני.
סידרתי קצת את החצאית שלי, ושמחתי שהכלב הלך לטייל לבדו, ולא
נשאר
להגן עליי מפני זרים בנביחותיו הקולניות.
אהוד בנאי, בשבילי,  הוא אבטיפוס של ידיד קרוב. כזה שאתה נהנה
לדעת שעומד לצדך בשעת חולשה, כזה שאפשר לדבר אתו על רגשות מבלי
להישמע דרמטי מדי, כזה שמעורר בך השראה. למען האמת, תמיד רציתי
להיות חברה
של אהוד בנאי ולבקר אותו בראש פינה. אני לא יודעת אם הייתי
מצליחה
להסביר כל זאת לכלב. אני שואלת אותו אם הביא גיטרה, הוא מסמן
שלא. חבל.
אנו יושבים ובוהים במים. אהוד מגלגל ג'וינט יפה ומסודר ומגיש
לי אותו
ברוחב לב. אני שואפת שאיפה עמוקה ממנו, לא מצליחה להימנע
מקריאת
הנאה שמגיעה שוב עמוק מהחזה, שרק זאת ביקש, לנוח ולהירגע.
כשאני מעבירה
אליו חזרה את הג'וינט, אני מניחה את גבי על האדמה ומתבוננת
בצמרות
העצים שמעלינו. עץ החרוב תחתיו אני שוכבת מכוסה באספרגוס
שנכרך
סביב ענפיו וחונק אותו. אני שואלת את אהוד אם יש לו מזמרה.
צריך לגזום את האספרגוס ולשחרר את העץ. הוא אומר שהאספרגוס
ודאי יצמח שוב, שלטבע כוחות משלו ולא כדאי לנסות להשליט סדר
בכוחות עצומים כל-כך.
איזו הקלה, תני לדברים להסתדר מעצמם.
לצד פכפוך המים אני שומעת את קולי מפכפך באוזני אהוד על הקורות
אותי.
על האמן במחצבה, על הצורך לכתוב, על הנכה ואשתו, על הכלב שלי.
אני לא מדברת על מה שהיה לפני זה, כי אני לא רוצה שוב לשקר. לא
לאדם
שמקשיב לי באמון כזה. אני כמעט מתפתה. שוקלת לספר לו שהוריי
היו נגני ויולה מפורסמים שנדדו בעולם מקונצרט לקונצרט ושאני
עצמי הייתי נשואה
למנתח לב עד שהבנתי שגם את הלב שלי הוא חתך והוציא.
אבל לא, לא הפעם. עברי נקי. ואהוד גם לא מבקש לדעת.
אני אומרת לו שאני רוצה לכתוב כמו קקטוס גדול וירוק
עם פריחה אדומה. פרחי ארגמן לוהטים בין הקוצים שיום אחד יהפכו
לסברס מתוק. כמה כוח יש בפריחה של קקטוס.
יש לי כבר כותרת, אמרתי וחייכתי אליו בביישנות. הסיפור על הכוח
והחולשה.
אבל אין לי שום דבר חוץ מזה.
אהוד אומר שיש לו סיפור, ואם אוהב אותו הוא ייתן לי אותו.
"על מה הסיפור?" אני מיד מסתקרנת.
"אולי על כוח", הוא אומר, "ואולי על חולשה, אולי על שניהם,
ואולי פשוט על חברות קרובה."
זה נשמע לי מעניין.
להקות של מטיילים עם התחת בתוך צמיגים מנופחים חולפים מולנו
בנחל, נסערים, מבוהלים, נסחפים בצווחות של אושר ואימה.
אנחנו מחייכים אליהם כשהם ממשיכים ונושאים את תמונת שנינו איתם
הלאה.
אהוד מתחיל לספר:
בעיר תל אביב ברחוב שלמה המלך פינת פרישמן, גרה בחורה.
לא חכמה ולא טיפשה, לא יפה ולא מכוערת, לא טובה ולא רעה.
אם היית חולף לידה ברחוב, אולי לא היית רואה אותה,
אילולא פרט אחד, היה לה גמל. גמל קטן שמצאה בביקור בסיני
על אחד ההרים, וכשבא והתיישב לצדה, היה לה ברור שמקומם יחד.
הישיבה לצדו, כשהיא מריחה את ריחו והם משקיפים יחד
אל ההרים שמסביב ואל הגיא שמתחתם, מילאה אותה בכל הביטחון לו
נזקקה.
היא חשה שכל הצללים שהתרוצצו בנשמתה והפחידו אותה,
נעלמו כלא היו באור הזרקור ששפך עליהם הגמל.
גם הגמל חש כך לצידה כנראה, כי מאז אותו רגע עקב אחריה לכל
מקום
אשר הלכה. הוא היה צעיר עדיין ונוח להתרגל למצבים חדשים.
היא האכילה והשקתה אותו, שאלה את הבדווים כמה שאלות, וכשהסתיים
ביקורה
בסיני, לקחה אותו איתה, חזרה.
היא סידרה לו פינה בחדרה. מצאה מזרון ישן והניחה אותו ליד
מיטתה ובגג
סידרה שתי חצאי חביות בשבילו. אחת למים ואחת לאוכל. הוא אהב
לשבת על הגג
ולהביט במתרחש למטה בשקט. ובשעות בין הערביים היו יושבים יחד
ומביטים בתנועות העצבניות של העיר.
בתחילה התנגדו שותפיה לדירה לסידור החדש, אך כשהזכירה להם
מי חתום על החוזה ומי יכול לסלק את מי ומתי, הם התגברו על ריח
המרחבים העז והשלימו עם נוכחותו.
"כמה שותפים היו לה?" שאלתי. "שניים" הוא ענה מיד. "אורי
ומיקי."
אח"כ המשיך לספר, כאילו לא הפרעתי לו.
בבקרים, לפני שהייתה יוצאת לעבודה, הייתה מוציאה אותו לטייל.
הם אהבו להסתובב בגן העיר ובכיכר רבין. כמה פעמים כשישבו לנוח
ניגשו אליהם תיירים וביקשו להצטלם איתם, על הגמל. אבל היא
בכלל
לא ידעה איך מושיבים עליו בנאדם וגם הגמל לא ידע איך עושים את
זה.
אחרי הטיול הייתה מחזירה אותו הביתה שם היה מחכה לה עד שהייתה
חוזרת מהעבודה ושוב לא היו נפרדים עד הבוקר למחרת.
"יפה", אני אומרת, "יפה."
אנשים החלו מתייחסים אליה אחרת, כאילו ניתן היה לראות את
הכוח
החדש שאימצה לעצמה.
היא משכה מבטים ואנשים ביקשו את חברתה. לעתים קרובות מצאה
עצמה
מייעצת או מנחמת, כי עתה כשהצללים ששכנו בנשמתה התפוגגו,
היה לה קל יותר לראות נכוחה.
"על איזה צללים בדיוק אתה מדבר?" שאלתי.
כל מיני פחדים, אני משער. פחד מהחיים, פחד מאהבה, פחד מהכוח של
עצמה.
למיטב ידיעתי לא הייתה לה ילדות קלה. הורים גרושים, הזנחה, כל
העסק הזה.
"או", אמרתי.
היה לה גם חבר, הוא המשיך בסיפורו, שניהל אחד מהברים בעיר.
החבר הזה חשב שאהב את הבחורה, אבל יותר מכול רצה שתיפטר מהגמל
ותהיה כמו כל הבחורות בעיר. בחורה עם תיק וזהו.
היא, כמובן, לא הסכימה.
באחד הריבים ביניהם היא חיבקה את הגמל שלה חזק ואמרה לו ללכת.
לחבר, לא לגמל. דבר לא יכול היה להפריד ביניהם.
בבוקר למחרת הפרידה מהחבר הם טיילו בכיכר רבין.
הגמל חש את העצב שהתפשט בגופה ולא מש ממנה. הוא ליקק בלשונו
הארוכה
את אוזנה והיא צחקה אליו בעיניים עצובות.
הגיע הזמן לנסוע מכאן, היא אמרה. לנסוע לארץ רחוקה. אולי ניסע
לאמסטרדם.
נגור שם קצת. האנשים שם סבלניים יותר, ויש שם פארקים גדולים
ויפים בהם
אפשר לטייל שעות. הגמל הסכים.
"כן", הערתי, "תל אביב היא עיר שכל יושביה חיים בה וחולמים על
מקומות אחרים. קרירים יותר, נעימים יותר למחיה.
אבל רובם נשארים בה, רצים אחר זנבם במעגלים, כשבראשם שקופיות
על דברים נשגבים יותר שלעולם לא יוכלו להשיג.
אני חושבת שאם יום אחד היו מתעוררים כל התושבים בהבנה שזו העיר
בה הם חיים ובה כנראה יישארו, העיר הייתה נראית אחרת לגמרי.
אולי אפילו הייתה יפה."
"כן", אמר אהוד, "ככה זה שם".
שתקנו קצת והרהרנו. אני חשתי צמא וקמתי לשתות מהנחל.
נעמדתי באמצע הזרם והכנסתי את פי לתוך המים הגועשים. המים היו
מתוקים
וזרמו בתוך גופי כשיקוי עתיק יומין. כשיצאתי מהנחל וישבתי שוב
ליד
אהוד, ידעתי שנרפאתי, גוש העצב שהתפתח במרכז החזה שלי, נעלם.
באותו יום לא הלכה הבחורה לעבודה. היא התרוצצה בין סוכני
הנסיעות
בעיר בניסיון לארגן לה ולגמל כרטיסים לאמסטרדם.
כולם אמרו לה שלא ניתן להטיס את הגמל ושעליה לשלוח אותו
באוניה,
אבל היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתיאלץ להיפרד ממנו ליותר מיום
אחד
והמשיכה לחפש עד שנמצא פתרון יקר מאוד, לשלוח אותו במטוס מטען
מיוחד של אל על, בכלוב גדול, כשהוא מורדם.
"יופי", אמרתי, "מזל".
היה להם שבוע להתארגן. כלומר, הגמל המשיך לשבת על הגג והיא
התרוצצה
חסרת נשימה להסדיר את כל המסמכים, למצוא דייר אחר במקומה
בדירה,
לארוז את חפציה המועטים ולהיפרד מכולם.
בהתחלה, פרשה את תוכניותיה לפני הגמל, נגור אצל חברה ואח"כ
נמצא דירה
ועבודה ונסתדר.
הכול נראה אפשרי כשהגמל היה לצידה. החיים היו מסלול חלק וישר.
היה עליה רק להביע משאלה ומיד הייתה נסללת דרך של זהב היישר אל
המטרה.
בערב הטיסה היא לקחה את המזוודה ויצאה עם הגמל לרחוב.
נהגי המוניות התעלמו מהם כשנופפה בידה, אך לבסוף עצר אחד, חובב
גמלים, שניאות להסיע אותם אל שדה התעופה.
נהג המונית והיא נאבקו להכניס את הגמל למושב האחורי.
הם פתחו חלון כדי שיוציא את ראשו וצווארו הארוך החוצה ונסעו.
הגמל נהנה מהנסיעה, אך כל פעם שחלפה לידם משאית,
היה נרתע ומנסה להכניס את ראשו פנימה, והיא הייתה פונה אליו
ומלטפת אותו בדבשת שיירגע.
בהגיעם לשדה"ת היא עזרה לגמל לצאת בשעה שהנהג שמר שראשו לא
ייפגע מהחלון.
הוא נפרד מהם כאילו נפרד מקרובי משפחה שלו.
היה עליהם לגשת אל מסוף המטענים של אל על שם הרדימו את הגמל
והכניסו אותו
לכלוב והיא נשקה את שפתו השסועה דרך הסורגים, לחשה לו שיתראו
בקרוב,
והלכה משם.
שדה"ת היה עמוס נוסעים עם עגלות מסורבלות שנתקעו לה כל הזמן
בגוף.
היא חשה חשופה ובודדה, והצללים בנשמתה החלו להתעורר לחיים כשהם
מותחים
את זרועותיהם לצדדים ומפהקים פיהוק גדול.
היא נתקפה חולשה והתיישבה על אחד הכיסאות, אך כשנזכרה בגמל שלה
שוודאי
עושה את דרכו עכשיו מעל הים התיכון, קמה והמשיכה בסידורי הטיסה
שלה.
הערב ירד, אהוד הסיר את משקפיו וניגב אותם בחולצתו.
להקות המטיילים הגיעו ליעדם והותירו את הנחל לנפשו.
רעש המים גבר אל מול דממת הערב. הכלב שלי צץ לפתע, נרגש מכל מה
שראה
בטיול שלו, ולמרות חששותיי קיבל את אהוד בשמחה ואף ניסה לנשק
אותו בפה.
אהוד ליטף אותו והציע שניסע לביתו בראש פינה, נאכל ארוחת ערב
ושם יסיים את סיפורו. כמובן שהסכמתי מיד.
ישבנו במרפסת העץ שלו, מקשיבים לפעמוני רוח ואכלנו לבנה ופיתות
וסלט
עם עשבים מהגינה. משפחתו הייתה נעימה אבל לא נקשרתי אליהם.
אהוד הכין תה בקנקן והבעיר מדורה בחצר ושם ישבנו. א. כל מיני
אנשים הגיעו, אוחזים בידיהם כלי נגינה. דרבוקות, גיטרות. בכל
יום אחר הייתי מקבלת זאת בברכה, אבל היום הייתי קצרת רוח לשמוע
את סוף הסיפור.
הבחורים ניגנו, שרו, וכשקוצר רוחי החל להיות מורגש, הם הלכו
חזרה
למקומותיהם. סוף סוף אהוד התפנה. ב.
הבית שלו היה בדיוק כפי שדמיינתי. אפילו את הטעם של התה חזיתי
מראש.
השלווה סביב הבית, ליטפה אותנו כמו רוח אוורירית בקיץ חם. לא
דיברנו הרבה. לא רציתי להיכנס לשיחות עמוקות כדי שאוכל לשמוע
את המשך הסיפור.
ישבתי בשקט וחיכיתי שימשיך.
אהוד אכל שזיף, ירק את הגלעין רחוק מאתנו וסיפר:
הבחורה נחתה בסכיפול בשמונה בערב ומיד ניגשה לברר היכן הגמל
שלה.
הולנדים מנומסים אך אטומים שלחו אותה להולנדים אחרים עם כל
מיני טפסים,
אך את הגמל לא מצאה.
היא התקשרה לחברה שלה בייאוש, וזו הגיעה תוך חצי שעה לעזור
להבין מה קורה.
הן רצו יחד על המדרכות הנעות ממסוף למסוף, מקצה לקצה של נמל
התעופה
הגדול, ונכנסו בחשש למשרדים מעוצבים ושוחחו עם אנשים שגבוהים
מהם לפחות בראש, אך הכול לשווא.
הפחד שהתעורר בלוד היה עתה כבר רענן ונמרץ והחל להפעיל
שרירים.
זה מה שהן הצליחו לברר בסוף: מטוס המטען של אל על אכן נחת
בסכיפול,
אך הגמל לא הורד ממנו והמשיך במטוס לארה"ב, ליתר דיוק למנהטן,
ומשם לטקסס אריזונה.
ההולנדים הרגיעו אותן שכבר מחר, כשיגיע המטוס למנהטן,
יורד הגמל מהמטוס ויישלח משם חזרה לאמסטרדם, ישר לזרועות
הבחורה.
לא נותר עוד מה לעשות שם. היא והחברה נסעו לעיר ועלו לדירתה
הזערורית
של החברה. החברה הכינה משהו לאכול, אבל הבחורה לא יכלה לאכול
דבר,
ונרדמה על הספה באפיסת כוחות. היא התעוררה מהשינה השחורה
בתחושת אסון.
וכשרצתה לקום מהמיטה ולהתחיל לעשות בירורים חשה שהיא לא מסוגלת
לזוז.
הדיכאון הצמית אותה למיטתה. לאחר שעה שלמה של ניסיון להפיגו
ולהניע את איבריה, היא הצליחה ללחוש לחברתה שהיא בצרה.
החברה התעוררה בעיניים כבדות וניגשה לעזור לה, אך דבר לא עזר.
הבחורה לא זזה ואת הדיכאון לא ניתן היה להפיג.
החברה ניגשה לטלפון והתחילה לטלפן לכל מי שדיברו אתו אתמול
ועוד כמה.
למרות שלא הייתה מרוצה מהתוצאות, היא ניגשה בלב כבד למיטת
האורחים
עליה רבצה הבחורה שלנו שכבר ידעה הרבה יותר משרצתה לדעת.
היא דיווחה שהמטוס אכן נחת במנהטן, אבל גם שם עקב בעיות של
חילופי משמרות, והעברת מידע, לא הורד הכלוב של הגמל ולא הועבר
למטוס לאירופה.
אלא הוטס הלאה אל טקסס. שם, כיוון שהמטוס הגיע לתחנתו הסופית,
הורד לבסוף הכלוב ונותר על הרחבה ליד מחסני הסחורה. איש לא
ידע מה לעשות בכלוב ובגמל שבתוכו שכבר הראה סימני התעוררות
וזקף את צווארו הארוך והעדין מעלה, כשהוא מביט בפליאה באנשים
סביבו.
כשהלכו כל האנשים אל משרדיהם לטלפן לכל העולם והוא נותר לבד,
הוא הזדקף על רגליו ובקלות פתח את המנעול בשפתו השסועה, טריק
ישן
שהבחורה לימדה אותו כבר מימיהם הראשונים יחד, היא לימדה אותו
גם
לקשור חבלים, אבל בזה לא היה כרגע כל צורך.
לאחר שפתח את הדלת, הוא פסע בשלווה החוצה משם, מריח בנחיריו את
ריח המדבר
וצעד לאיטו הלאה, אל החולות.
אנשי הצוות שקיבלו סוף סוף את ההודעה להעלותו על הטיסה הבאה
לאמסטרדם,
רצו אל הכלוב אך מצאו אותו ריק ובתוכו רק כמה גללים.
הבחורה עצמה את עיניה למשמע הדוח הקודר ולקחה נשימה עמוקה.
ידעתי, היא אמרה לבסוף. ידעתי.
כך עברו שלושה ימים והבחורה לא הסכימה לצאת מהמיטה.
החברה המסורה הייתה מביאה לה אוכל ושתייה, מגלגלת לה ג'וינטים
מובחרים
מהקופי שופ המקומי ומנסה לשמח אותה בפטפוטים עליזים,
אך הבחורה הייתה מחייכת בהוקרה וממשיכה בשלה.
עד שבבוקר היום השלישי היא הקיצה בגלל תחושה משונה בגבה.
קצת מאחורי השכמות משהו קרה. היא גיששה עם ידיה לאזור הזה,
שהוא אזור
קשה במיוחד לגישה וגילתה שם בליטה קטנה.
היא צעקה לחברה שתבוא מהר לבדוק ואכן התברר שיש שם בליטה. קטנה
ועגלגלה.
החברה טענה שזה בגלל שהיא שוכבת כל הזמן והשרירים
שלה מתנוונים, אבל הבחורה הסבירה שככה לא מתנוונים שרירים,
ושזהו משהו אחר לגמרי. היא הייתה כל-כך נסערת מהבליטה הזו
שנאותה לצאת מהמיטה
ולבדוק מה קורה לה שם במראה.
אחרי שבילתה בחדר האמבטיה הזעיר שעה שלמה היא חזרה לסלון
התיישבה
על הכורסה ואמרה לחברה המתוחה, "הכול בסדר עכשיו. יש לי
דבשת".
היא הסבירה לחברה שהיא מבינה עכשיו שהפחד שהשתלט עליה בגלל
האובדן,
הוא מיותר. "פחד יד שניה" היא אמרה. "מיושן". ואין לה צורך בו
יותר.
לא נפרדתי מהגמל, היא הסבירה. הוא כאן בדבשת שלי.
בינתיים, בטקסס, הסיפור על הגמל המסתובב במדבריות
הכה גלים ועורר הדים.
הוא אפילו שודר בערוצי החדשות המשעממים של הטקסנים.
הקריין היה פותח בסיפור כשמאחוריו מוקרנת שקופית של הגמל
המוכר כל-כך לאמריקאים מחפיסות הסיגריות.
התחילו לזרום טלפונים לבית של החברה באמסטרדם.
ערוצי חדשות מכל העולם ביקשו פרטים על הסיפור,
וחוזה שמן הוצע לבחורה עם תמכור את הבלעדיות לתחנת שידור
מסוימת.
היא חתמה. בנוסף התקשרו אמריקאים בהולים מכל אולפני הקולנוע
בלוס אנג'לס
וגם הם רצו בלעדיות על האפשרות להפיק סרט על פי הספור.
היא בחרה בחברת דיסני מטעמי זיכרונות ילדות וגם מטעמי הסכום
הגבוה ביותר
ופתחה לה חשבון בנק בשוויץ שיספיק לה ולנכדיה לכל החיים.
כך מצאה את עצמה הבחורה מתראיינת בדירה הקטנה של החברה שלה,
אותה מינתה
למנהלת עסקית, לתחנת הטלוויזיה האמריקאית ומתארת באנגלית רצוצה
איך הייתה מכינה לגמל שלה כל בוקר ביציה עין (sunny side up)
וכמה אהב לאכול תאנים מכף ידה, ואיך היה ישן ליד מיטתה ומטייל
אתה בבוקר ובערב בעיר
ומניח את ראשו על כתפה כשהיו מאזינים למוסיקה או צופים
בטלוויזיה,
וכמה חזקה חשה כשהייתה לצדו ואז התלהטו פניה והיא סיפרה איך
למדה ממנו לאגור את הכוח והזיכרונות בדבשת ולהיזון מהם במדבר.
את מתגעגעת אליו? שאל המראיין, בתסרוקת שנראתה לה מסודרת מכדי
להיות אמיתית, וציפה לפחות לדמעה אחת שתגלוש על לחיה.
"well..." היא אמרה. "גם את הגמל עצמו אני שומרת בדבשת שלי
ובכל רגע שארצה אני יכולה לראותו ולהתבשם מריחו ואפילו לחבק
אותו.
ולגמל עצמו אולי לא רע כל-כך במדבריות שלכם. אני חושבת שכאן"
והיא הביטה סביבה על הדירה הקטנטונת, "אולי היה לו פחות טוב.
הדבר היחיד שמטריד אותי, הוא שאולי הוא קצת בודד. הרי אין לכם
עוד גמלים שם בטקסס, נכון?"
"או" אמר המראיין כשהוא קופץ על המציאה ומתאר באריכות את הגמל
הגלמוד
המשוטט במדבריות הצחיחים ומחפש אהבה.
מיליוני אמריקאים הזילו דמעה וארגונים הוקמו להצלת הגמל
הגלמוד.
הארגונים הצליחו לגייס כסף רב ורכשו אנקה בסיני והטיסו אותה
לטקסס כדי לשחרר אותה שם בתקווה שהיא והגמל יפגשו באחד הימים.
"סוף טוב הכול טוב" אמרתי. "ועכשיו גם באמריקה יש גמלים".
"כן" אמר אהוד והתקשה להסתיר פיהוק בריא.
המשפחה שלו הציעה לי מיטה בחדר האורחים והתכרבלתי בתוכה בהנאה
שואפת לתוכי את ריחה הנעים של אבקת הכביסה מהמצעים.
ידעתי שייבשו את המצעים בחוץ על חבל הכביסה כי נשמר בהם גם ריח
השמש.
כשהתעוררתי השכם בבוקר חשתי שמן הראוי להשאיר תמורה
על סיפור יפה כל-כך. השארתי לאהוד שיר על שולחן המטבח,
אך לדאבוני עד היום הוא לא עשה בו שימוש.