תשמעו סיפור. גם אני כמוכם יוצא כל בוקר לעבודה. מה לעשות, כן.
אין לי מזל לשבת בבית ולהמתין שהכסף יפול עלי כמו על מעץ, או
כמו  זה שנפל על שמוליק, כן, זה מהבלוק ממול. שמוליק לא עבד
אפילו יום אחד,  אבל לקח  את הכסף של החתונה של הבת שלו, קנה
פיס וזכה. נכון,  היום כבר לא נשאר לו כלום, כי בזבז על הכל.
זונות ושתייה ומשחקי מזל וקוביה. אבל לא חשוב, היה לו, נכון?

אז אני כמו חצי עם ישראל שלא יוצא לחופש, נוסע כל יום לעבודה
באוטו הדפוק שלי, טרנטה דה לוקס שנת 96. טוב, נוסע זו מילה
גדולה ולא מתאימה, כי אתם יודעים שהמדינה שלנו סתומה ופקוקה,
אז אני לא נוסע  אלא זוחל. אבל מה לעשות, זה מה יש. עד שיבנו
לנו רכבת תחתית, שזה יהיה לא לפני שאני כבר אתפגר ואשכב כמה
אמות באדמה. אז, אולי אז, יתחילו לחפור, יטרידו את מנוחתי
וישימו כאן תחתית.

הקיצר, אני זוחל לי לעבודה ומימין עוקף אותי אופנוע, כזה מהסוג
שמרעיש. באותה שנייה  אני מת מקנאה, ממש מתפוצץ. מתחיל לחשוב
לעצמי, אם היה לי כזה, הייתי כבר מזמן בעבודה מחבק את לסינדה
מאחור, ולוחש לעמירה באוזן כמה מחשבות שעברו לי בראש. אבל מה,
אני לא מספיק לחשוב את כל המחשבות האלה, ופתאום אני שומע,
"טראח"!

מה לעשות, "טראח," יכול להיות פיגוע, אבל אני לא מתרגש. רק
מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה שום דבר שיוצא דופן, אבל אנחנו
תקועים עכשיו. לא זזים ימינה או קדימה. פשוט תקועים. לא עוברות
אולי חמש דקות ומגיח מאחור אמבולנס כזה שהורס את האוזניים
בצווחות.  או-אי-אוי, עוקף את כל המכוניות ועכשיו אני כבר מבין
מנין הגיע הטראח, מהקדימה אבל עדיין לא יודע מי נכנס במה.

טוב, לפחות אנחנו מתקדמים עכשיו, ומה אני רואה? בחור צעיר שכוב
על הרצפה. לפי המעיל הצהוב-זוהר אני יודע שזה הוא שקודם שנסע
באופנוע, זיהיתי אותו בלי בעיות למרות שהקסדה לא על הראש שלו
והראש שלו גם הוא כבר לא במקומו, הכל מעוך ומרוסק. החובשים
שהגיעו  עובדים עליו, אבל כל טמבל יודע שמכאן לא יצא שום דבר
חושב, גם לא מהראש הזה -  כלום. חלאסנה, נאדה, בקיצור כלום.

אני גם מבין עכשיו מה קרה. האופנוען המעופף, לא רצה לחכות כמו
כולם, ועקף אותנו, אבל הוא לא ידע  שטור המכוניות האיטי  נולד
כי מישהו רצה לאפשר למכונית לצאת מחנייה ולהשתלב בתנועה. אז
האופנוע פשוט תקע ראש במכונית והלך עליו. אוי מה אגיד לכם, אם
הייתה לי אפשרות הייתי ...טוב, נשכח מזה.

ואני יודע שלא שווה מה שאומר עכשיו אבל מכאן אני נוסע לאט לאט,
וכבר לא מתעצבן שהפקק לא זז. חבל רק שעד מחר זה לעבור לי.