העננים הסתעפו להם בצבעי התכלת-כחול-לבן תמימים בשמיים. השמש
חממה ברכות את האדמה, לא הייתה בוהקת במיוחד והייתה לה מין
תחושה אימהית ורעננה. הרוח נשבה בשובבות והזיזה את ענפי העצים
הירוקים. איזה יום יפה, חשבתי לתומי בדרכי לבי"ס.
בכניסתי לבי"ס פגשתי את עירית, שעצרה מריצתה המטורפת רק כדי
להגיד לי שכל הקבצים של העיתון כרסו, ושהיא צריכה את עזרתי
בשחזור העיתון, כי ה- deadline מחר. מפי יצא מלמול כלשהו שאין
לה מה לדאוג ושהיא יכולה לסמוך עלי. למען האמת עירית יכולה
לקחת את העיתון שלה וללכת לעזאזל, אפילו שהם רוצים את העיתון
מחר. אבל אני לא חושבת שלעירית ולהם איכפת שאין לי חשק לכתוב
היום בגלל שהשמיים כל כך יפים.
איך שזה לא יהיה המורה להיסטוריה לא הרשתה לי לצאת בלי אישור
מפורש מעורכת העיתון ולכן למדתי עם כל השאר על שיטת הסרט הנע
ותרומותיה לעולם המודרני. ברגע שהמורה החלה להכתיב את יתרונות
השיטה, עירית הגיעה לכיתה עם אישור. אחרי שירדנו לחדר המחשבים
התברר, שאף מחשב לא עובד, כי איזה תאילנדי, כך אומרים, פגע
בטעות בכבל החשמלי, בעודו מקצץ את הדשא. אני לא יודעת אם זה
היה תאילנדי שקצץ את הדשא, פאשלה של חברת החשמל או איזה תלמיד
שמאס בשיעורי מחשבים, המחשב לא פעל בכל מקרה.
חזרתי לכיתה בדיוק כשהמורה התחילה ללמד על מלחמת העולם
הראשונה. אז רשמתי כמה משפטים במחברת, בשביל לא לחשוב יותר
מדי. כמה פיהקו, כמה צחקו, כמה שיחקו צוללות. למה לא בעצם.
בהפסקה הבנים שוב פעם הרביצו לעידן הממושקף והוא מצדו צעק
עליהם בקולו היבבני ובכה. אפילו לא הלך להתלונן למחנכת. סתם
ישב ככה מסכן ובכה. הרי כולם אותו דבר, באותו משחק. שמישהו כבר
ייתן לו ממחטה ונגמור עם זה.
בשיעור הבא ראינו סרט על מישהו שדוחפים אותו מהגשר והוא לא רצה
לקפוץ. הצלצול קטע את הסרט באמצע ולא ראינו את הסוף. אחרי זה,
בהפסקה הבאה הבנים התערבו אם הוא יקפוץ או לא יקפוץ מהגשר ואני
חשבתי אם זה משנה אם הוא ידחף או יקפוץ לבד.
אחרי זה התחלתי להכין שיעורי בית במתימטיקה בשביל לא לחשוב
וחייכתי לעצמי. לא יודעת אפילו למה.
בבית כשהרדיו צפצף את שלושת הצפצופים של חדשות שמונה החלטתי
לעזוב. אני זוכרת במעורפל על חמישה הרוגים בלבנון עליהם הודיע
השדרן, אני חושבת שגם אמא שלי נדנדה לי בקשר לאיזה מבחן שיש לי
מחר ואבא שלי קילל את הממשלה בגלל האינפלציה, את מס ההכנסה
בגלל היותו מס הכנסה ובעצם את כולם ועוד כמה. אני לא יודעת
בדיוק אני לא הקשבתי. אני כבר לא הייתי שם. וגם לא כאן. אני
כבר הייתי באותו מקום בו לכולם איכפת שהשמיים היו כל כך יפים
היום.