כן, אני בסדר.
פרפרית, שחקנית משהו, ציידת.
יש לי חכה מיוחדת, האמת היא שלא הוצאת הון תועפות על המותק
שלי. יש כאלו, אתם יודעים, שעושים סקר שוק לפני קנייה של חכה.
כל חכה. מבררים איפה הכי כדאי, כמה צריך להוציא, אילו פטנטים
מיוחדים החכה מביאה עימה... אני? אני חושבת שהכה שלי הגיעה אלי
במקרה. יכול להיות שהייתה שייכת בכלל לסבתא וזו נשכחה במרתף,
לא סבתא, החכה. לא משנה איך, שהרי אינני זוכרת מתי נפלה לידי,
יודעת אני שיחד עם זכרונותי הראשונים זכורה לי המותק שלי, החכה
הנאמנה שלי. אז אמנם הון לא הוצאתי עליה, פטנטים אין לה והיא
לא ממש מיוחדת במראה, את המטרה, היא משיגה. לדוג. זו הרי סיבת
קיומה של חכתי הנאמנה, לא?
זכרונותי מתחילם בגיל 10 (10 שנים נמחקו להן בעזרתי האדיבה),
אך מאז הזכרון הראשון, חכתי חיכתה לה בפינה נאמנות. חברותי
מנסות לעיתים לתהות על פשר המותק שלי שתמיד שם ואני אף מנסה
להיפטר ממנה.. אך ללא הועיל. למה להיפטר שואלים? מתי שהוא אדם
שבע. כן, אני יודעת, עד שאתה שבע... ובמיוחד אדם רעב שכמותי.
אולם תאמינו או לא, לא רק ששבעה עבדתכם הנאמנה, יש לה גם
עודפים במחסן. דמיינו לכן, חברותי המקסימות, אדם שבע. בטח
מדמיינות אתן במוחכן אדם רחב מימדים בעל פרצוף עגול למשעי,
כשידיו מלטפות באהבה את כרסו הדשנה ובמקביל נפרש חיוך מאוזן
לאוזן בפניו התמימות. רגליו מונחות בקפידה על ריפוד גבוה שכל
מטרתו לשמור עליהן בזוית של 90 מעלות. אני צריכה סיגריה.
שבעה,לא? אחיותיי התמימות... והנה יושבת פה אני, על כסא בעל
ארבעה גלגלים ואינני בעלת פרצוף עגול ולא בעלת כרס דשנה, רגלי
אינן מונחות על משענת מרופדת ואסור לעשן במשרד, ולא, לא רואה
אני חיוך הנפרש מאזני הימנית ועד לאוזן השמאלית.
לדוד שלי זכרונו לברכה, היה חיוך ענק, וכאשר אומרת אני ענק,
מתכוונת אנוכי לחיוך שובר שיאים. הכרתיו כילדה, וחיוכו תמיד
השרה עלי אוירה נעימה וחמימה. דודי נפטר כשהיה בן 24. אם אינני
טועה. שלשום ראיתיו בתמונות. חיוכו האדיר התגלה כחיוך מעוות
ומפלצתי שך חולה סופני שהגיע ללא הסבר לגיל זה המתקרב כנראה
לשיבה, 24. ושוב, אם אינני טועה.
אני מתבוננת ימינה ושמאלה במבט המחפש את המותק שלי... נחה היא
ברכות ושלווה בפינה השמאלית של המשרד המתוק מתוק שלי, ליד
הרדיו הצועק די בקולניות שיר של עוד להקת בחורים עם שיער ארוך
שחיים בסרט שעכשיו שנות ה-70 (לא שעבדתכן הנאמנה מתלוננת חס
וחלילה על מוזיקה שכזו). יודעות אתן שאנוכי אחת מאוהבות ז'אנר
זה וצלילים הרמוניים אלו. החכה שלי שם משמאל לרדיו שקנתה
למשרדנו המתוק מתוק זו שהחלפתי. לולא חכתי האדיבה לא בטוח
שהייתי ממשיכה לכתוב בשלווה כה מוחצנת. כזו האופפת אותי ואף
מרחיקה מבקרים המזדמנים למשרדי. לולא המותק שלי, הכל היה נראה
אחרת, אחרת לגמרי. רבו המקרים בהם חכתי הצנועה הזמינה חתולים
שיטיילו עימנו, חברותי הענוגות. החכה שלי אוהבת חתולים. אין זה
בשליטתה של עבדתכן הנאמנה הכותבת נמרצות על דפים עקומים משהו.

אני זו אני, נכון גם אני אוהבת חתולים ואפילו יש לי אחד המחכה
לי בבית כך שמן הסתם תרצה חכתי המסורה להזמינם לטיולים
המשותפים שלכן ושלי ברחבי עולמנו הקט עם הקיטבגים העמוסים מלאי
האוכל(עוד לפני שהייתי שבעה חברותי בעלות בעיות האכילה).
והבגדים, הצמודים צמודים צמודים(רבאק! נכנסים לתוך העניינים).
עם הזמן שמתי לב שהחכה שלי אוהבת בעיקר את השחורים. אנחנו
הולכול לטייל להנאתנו באחו הפורח בשלל צבעי הקשת והחתולים
השחורים שהזמינה חכתי מטיילים עימנו. שוב ושוב הזמינה חכתי
חתול ועוד חתול... גם כאשר הבנו שאוהבת היא שחורים וידענו כי
היא האשמה באלו שהתרוצצו בין רגליכן הנאות לאלו שלי, לא הצלחתי
להיפטר ממנה. אני קשורה לחכה שלי, קשורה, ואינני יודעת אפלו
מאין הגיעה, איך ומתי. רק יודעת שמאז זכרוני הראשון, הסתובבתי
עימה כרומאיו וג'ולייט. אהבה גדולה, עצומה, כזו של סרטים
אמריקאים, ורודים, מתוקים, סוכר,guy meets girl , נשיקות של
חיבה, מבטים של הערכה, ליטופים של חמלה, חיבוקים של הזדהות
וזיונים מלאי תאווה ותשוקה בלתי מוסברת, בלתי מובנת, שני גופים
המתחככים זה בזה, זיעה הנשטפת אך ריחה לא עוזב ימים אחרי, שצף
קצף של ברטולין מסריח שלא מפריע לאותה אהבה בלתי מוסרית חסרת
גבולות. כמו בסרטים האמריקאים, מתבוססים בשטרות ירוקים או
בורדים אדומים, תלוי מה עושה לכם את זה. רומיאו וג'ולייט, ואז
מתאבדים. אז אני וחכתי, קשורות זו בזו, ועתה, אני שבעה, וכמו
בומרנג, אני משליכה אותה ומוצאת אותה מיד חזרה בידי המלטפות
אותה בהכרת תודה. שנים של נסיונות להסביר את עצמי, שנים בהן
אני ד"ר רות קטנה בגיל, ולבד. המון לבד.
היו תקופות בהן חיוכי התמידי נצמד לפני כמעין מסיכה. לאן שלא
הלכתי, לאן שלא הגעתי, חיוכי התמיד ולא איחר. היו תקופות בהן
חיוכי לא היה כמסיכה, תקופות יפות. חברותי ההמקסימות הענוגות,
בעלות בעיות האכילה, לעבדתכן הנאמנה אין מושג מה מתרחש ברגעים
אלו על גבי הדפים העקומים משהו. סתם איזושהי מוזה שנפלה עלי
משום מקום בזכות ספר או יותר נכון סיפור חזק שסיימתי לקרוא פה
במשרד המתוק מתוק שלי. סיפור חזק. מה שתפס אותי (בין השאר) היה
שבחורה (מאלי שמה) מזיינת את המין הגברי. תרתי משמע. כל מילה
שהתווספה לטקסט המרתק והאיכותי שהוציא "עם עובד" חיזקה בי
איזשהו צורך טמוע, נגוע, בעמקי נשמת התמימה, המתיימרת להיות
בוגרת, מבינה ומשכילה, לצעוק בקולי קולות, בכל כוחי, עד עלפון,
עד שאשבור שמשות מסביב, עד שלא אוכל לצעוק בשארית חיי. על מה?
על הבן זונה שזיין והלך, על בן זונה שהלך ולא זיין, ועל כל אחת
ואחת מכן שנתנה ונתנה ונתנה... ולא קבלה. אחיותי המדהימות.
מתחיל להיות לי קצת מושג לגבי המתרחש על גבי דפים עלובים אלו.
צעקה פמיניסטית משהו, אמרה כוחנית, נשית, בקורתית (ועצובה מאד
אם אוכל להוסיף בסוגריים). נורא מוזר. אני, זו בעלת הדימוי
העצמי האיתן, הרואה עצמה קצת גברית יותר במובנים פסיכולוגיים,
המתרתחת שוב ושוב בכל פעם שאיזו "נקבה" ממציאה שטות חדשה,
הזועמת על תכונותיהן המרגיזות של עם הנשים, זו המנסה להתחבר עם
העם הגבר על יסוד המתרס הנגדי לנשים... אני, וכך רואה אני את
עצמי, מרגישה ברגע זה כעס עצום שנראה תחילה כמופנה לגברים אך
אם חושבת עבדתכן הנאמנה שוב, מופנה הוא כלפי מה שניתן לכנות
יסודות העולם. מתארות זאת היטב מספר שורות שקראתי רגע לפני
שהתחלתי לכתוב את כל המשפטים החוברים יחד על גבי דפים עקומים
אלו. והרי הם לפניכן, אחיותי בעלות בעיות האכילה:
..." גבר נולד לזיין נשים, לחדור, לתת במינוח רך יותר. נשים
נולדו להזדיין עם גברים, להיחדר, לקבל. גברים הם מקור החיים,
נשים הם בית גידול..."
מה תאמרנה חברותי?  
המספר ממשיך ומתאר את מחשבותיו בנושא ואני מצאתי את עצמי תחילה
מרותקת ועכשיו, חצי שעה לאחר מכן, זועמת במקצת. לא שחושבת
עבדתכן הנאמנה אחרת ולא שחס וחלילה מסכימה... פשוט, קצת חסרת
מילים. ושוב, אין לי מושג מה רוצה נפשי הזועקת לעזרה תוך כדי
כתיבת שורות חסרות ערך ספרותי אלו. תחילה,הרגישה חברתכן משכבר
הימים שתהיה זו אמרה, לעצמה, שלמרות שזכתה היא בחכה נחשבת והיא
עייפה ושבעה מדייג, הרי שהיא לבד. (הדגים כבר אינם טעימים
וניסיתי מגוון מינים ושלל צבעים וטעמים. תאמינו לי) כמה שורות
לאחר מכן, חשבתי שתהיה זו אמרה, לכן, חברותי, על כל שעוברות
אנחנו יחד ולחוד... עברו עוד מס' שורות וחשבתי לתומי שתהיה זו
מעין צעקה כנגד המין הגברי אותו אני אוהבת כל כך.
אבל לא. האמת היא שפשוט מאד, בזכות סיפור מאלף, פרקה נפשי
וממשיכה כל שעלה במחשבותיה, ונהנית מעצמה. האמת היא שכל הכעס
הזה, כל התשוקה הזו לכתוב ולכתוב ולכתוב... נובעים אולי
מהעובדה שבזמן האחרון אני מרגישה לבד. לבד במערכה. אני תופסת
את חיי כמסעירים ומרגשים, ונדמה שכולם כבר נרדמו מזמן. נדמה
שכולם עסוקים ועסוקים ועסוקים, ואין זה מעניינו של איש להפוך
אותי לעיסוקו האישי. אולי בגלל זה אני דגה שוב ושוב... ובכן
אחיותי הנאוות, תתעסק בעצמה זו האוהבת גוף שלישי, וזהו, לא
אוסיף מילה. מתה עליכן, אני, עבדתכן הנאמנה לעולמים.