לאחר שנים של כהות חושים, עיניה פעלו כעיני הנץ, אוזניה
כינשוף, את הריח זיהתה ממרחקים ככלב רעב, וידיה ניחנו במתנת
העיוור הקורא סביבתו בכפותיו. היא ידעה, והדרך נפרשה לנגד
עיניה התמימות כמפה עדכנית. הוא אמר לה שאין חזק ונשגב ככוח
הידיעה. לדעת, כך אמר, זה מעבר ללחשוב, להבין ואף להאמין. היא
ידעה ולא נותר מקום לויכוח, תהיות או ספקולציות למיניהן. ראתה
הכל והחלה ללכת על הדרך המפותלת. כמושבניקית ותיקה רגליה
היחפות לא חשו באבנים תחתיהן וידעו לזהות היכן אפשרית להגיע
המעידה הבאה. היא קטפה תפוזים ותפוחים עסיסיים מהעצים בדרך
וליטפה את הכלב שליווה אותה נאמנות למרות שלא ברור למי היה
שייך. הלכה, בעודה משאירה את המפה בבית שכן הייתה היא חקוקה
היטב בכל רמ"ח איבריה. כמו בכל דרך בה בחרה במסלול חייה, לא
ידעה מה מסתתר בנקודת הסיום, אך לא היה זה משנה שכן הוא נתן את
מילתו.. הדרך הייתה כה מסקרנת ומרתקת שלא נראתה כל חשיבות
לשאילת שאלות.
אני עדיין מחכה שהיא תחזור ותספר בלב נפעם על שמצאה. אין לי כל
ספק שכאשר היא תחזור אלך אני ואעשה טיול קצר ארוך בעצמי. אני
רק צריכה לזכור לבקש ממנה כמה טיפים, כי בינתיים, נראה כי הדרך
מיועדת למטיבי לכת ואני עדיין נמנית על החובבים.
רק שתשאיר לי כמה מהתפוזים שבדרך...