יומיים. יומיים אחרי שקניתי אוטו חדש, קרה לי הסיוט הגרוע
ביותר של כל נהג: גנבו לי את הסמל.
ותאמינו לי, שזה אוטו חדש לגמרי, שהוצאתם את כל החסכונות שלכם
עליו - זה כואב. לא כואב, כאילו מישהו מת לכם, וגם לא כואב
כאילו הוציאו לכם את הלבלב בלי הרדמה, אלא במובן אחר, שרק
אנשים שגנבו להם סמל מאוטו חדש מבינים. אפשר לראות את זה על
הפנים של נהגי מרצדס שגירדו להם. מין עצב כזה, סמוי, כרוני.
כמובן, שהצואה שעשתה את זה גם שרטה לי את האוטו כתוצאה
מהביצוע. אבל לא נורא, כך חשבתי, הזמן מרפא הכל, וממשיכים
לחיות.

לתומי חשבתי, שחתיכת המתכת הזו תעלה 5 שקלים, גג 12 שקלים. אבל
לא, חס וחלילה שחברת המכוניות תוותר על הכנסה בטוחה שכזו. 60
שקלים, לא פחות. ויתרתי, הזמנתי, קניתי, הדבקתי. אצל רוב
האנשים, הטרגדיה הזו הייתה מסתיימת כאן. אבל לא אצלי, אותי
בירכו. פחות משבוע אחרי הארוע, בעודי יורד עם הזבל, אני מעיף
מבט אל האוטו ונחרד.

שוב. אין סמל.

הפעם העבודה הייתה קטסטרופה. אני לא יודע עם איזה מברג
הערס-עלוקה-מזורגגת-זבל הארץ-טפוו הזה השתמש, אבל שקע בפח, 2
שריטות של עשר סנטים, 4 חורים בצבע, ופחות סמל אחד הם מה שהוא
השאיר מאחוריו. אה, ובונוס קטן - "תודה על הסמל" חרוט על
הצבע.
כל סוף השבוע, מילמלתי לעצמי למה זה קרה. אם הוא היה בא אלי,
הייתי בעצמי מוציא את הסמל ונותן לו 60 שקלים שיקנה עוד אחד,
אבל למה להשחית את האוטו, למה.

לקראת יום ראשון, התפכחתי. הבנתי שאי-אפשר לעבור לסדר היום.
כמנהג אבותינו, ששחטו את עמלק והביסו את אשור ולעולם לא נכנעו.
כמנהג סבי שלי, אשר היה שורף את הכביסה לשכנים שכינו אותו
בפולין "יהודון", שאמר לי שאסור אף פעם לוותר, זה היה לי ברור
וחד-משמעי - This means war.
ניגשתי לאתר הבניה שיש לנו ליד העבודה, ופניתי למנהל העבודה
שצעק על איזה עשרה רומנים, בשפה לא ברורה שהוא מתקשר בעזרתה עם
העובדים (רמז: זו לא רומנית). הוא הראה לי איפה חומרי הבניה
העודפים, ואפילו נתן פקודה לאיזה ארבעה סינים שיילכו ויעזרו
לי. חיטטתי בכל מיני ערמות של קרשים ואבנים, עד שמצאתי בדיוק
את מה שרציתי. "את זה", הצבעתי על מוט ברזל חלוד באורך מטר
וחצי, והסינים חילצו אותו ושמו לי באוטו. שלב א' הושלם
בהצלחה.

ביום שני, הייתי בשיעור באוניברסיטה, וקפצתי למעבדה לראייה
ממוחשבת. אחרי הסבר קצר לסטודנט לתואר שלישי במדעי המחשב, הוא
אמר "התוכנה היחידה, שאני מכיר לשוט דטקשיין שהיא פריוור ועל
האינטרנט, והיא מתאימה לסטרימינג וידאו שבא מחיבור פרללי עם
תוכנה כמו לייבוידאו היא טייק וואן".
עוד באותו ערב, קניתי חוטים ארוכים למחשב הנייד שלי, ומצלמת
webcam זולה. פיניתי מקום בחדר הזבל למטה והחבאתי שם את המחשב,
ואת המצלמה כיוונתי לכיוון האוטו שלי, בסתר. שילשתי את החוטים
שמחוברים ל-PC שלי בבית למטה עד לנייד. עבדתי כל הלילה כמו
חמור, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, לא? שלב ב' הושלם בהצלחה.

"רותי, עכשיו..", סימנתי לאחותי לרדת למטה. אני ישבתי מול עמדת
ה-PC שלי בבית וראיתי את התמונה על גבי הצג. לאחר שהפעלתי את
התוכנה של ה-shot detection שהורדתי מהאינטרנט, אמרתי לה
בסלולרי להתקרב יותר לאוטו. מיד במחשב קפצה הודעה על שינוי
צבעים בהיסטוגרמה, ונשמע צליל ביפ מהרמקולים. לא ידעתי מה זה
בדיוק אומר, אבל זה פעל.

את הסמל הזמנתי, קניתי והדבקתי בפעם השניה, והאחרונה, כך
קיוותי. הברקתי אותו היטב, כדי שהערס לא יפספס את הפתיון
בטעות. כדי להגביר את תחושת הגירוי לערס המקומי, הוספתי שלט
מנייר ליד האוטו, שאמר "שים לב. נא לא לגעת באוטו". בסך הכל,
שלא יגידו שלא הזהרתי אותם. שלב ג' הושלם בהצלחה.

אחרי כמה ימים, בצהרי היום, בעודי שותה להנאתי מרק עוף משובח,
עם הרבה שקדי מרק, אחותי רותי נכנסת למטבח במבט היסטרי. "המחשב
המשוגע שלך לא מפסיק לצפצף!". הכף נפלה לי אל תוך המרק והתיזה
על כל השולחן. הגיע הרגע, או כמו שסבי שלי היה אומר רגע לפני
שהיה זורק ביצים על איזה גוי בפולין, "It's show time".

ירדתי למטה במהירות האור,  מאט מעט בחדר המדרגות רק כדי להרים
את מוט הברזל החלוד ששוקל 30 קילו. פתחתי את הדלת של הכניסה
וראיתי אותו. הוא לא היה שונה בשום דבר ממה שדימיינתי שיהיה.
ערס שמן מגעיל בן 14 עם שבעה שרשרים, וחבר שלו שנראה בול
כמוהו, כלומר כמו אבי ביטר כשהיה בן 14. המברג שלו היה כבר
תקוע אי שם בתוך הפח, וחיוך של אינפנטיל במשימה על פניו. בלי
הרבה דיבורים, הרמתי את המוט והאצתי לעבר הערס. חבר שלו הספיק
לברוח, אבל הוא לא היה כל כך בר מזל..היום, כשאני חושב על זה,
אני די משוכנע שהמכה השניה כבר הייתה התעללות בגוויה, שלא נדבר
על שאר 77 ההנחתות. הכאתי בו בכל כוחי, עד שהייתי משוכנע שגם
לא ייזהו אותו עם טביעות DNA. שלב ד' הושלם בהצלחה.
גירדתי ממנו את כל הגורמטים והשרשרים והתכתי אותם. לקחתי את
הסמל שכבר היה חצי בחוץ והשתמשתי בו כשבלונה לייצור סמל חדש
מזהב טהור שלבש הערס הזה. שווה יותר מ-60 שקל, לא?