[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשאמרתי לאודי שאני מרחמת עליו הוא לא הבין. בזמן האחרון, מאז
שגילינו שאני בהריון, הוא עסוק בלרחם עלי. עם כל הבחילות ומצבי
הרוח ושאר הדברים הוא היה ממש מתוק. מצחיק לפעמים לראות איך
הוא נלחץ משטויות ואני אשקר אם אגיד שאני לא מנצלת את זה. זה
יותר מדי מפתה.

"אז למה את מרחמת עלי?" הוא שואל. אני אוהבת את הפנים שלו
כשהוא שואל שאלות; כמו ילד בכיתה א'. הוא כל כך חמוד. תמיד אני
רוצה לגעת בו כשהוא ככה, אבל הוא קולט את המבט שלי ומתרחק. אני
צוחקת.

"כי אתה לא יודע איך זה. אתה לא יודע מה זה כשמישהו תלוי בך
לחלוטין." הוא נעלב. נראה לי שהוא היה רוצה שאני ארגיש ככה
לגביו, כאילו אני לא יכולה לנשום בלעדיו, ולפעמים בלילה אני
באמת מרגישה ככה, כאילו אני איחנק אם הוא יזוז, אבל בבוקר זה
עובר ואני אף פעם לא מספרת לו.

"כל מה שאני עושה משפיע עליו," אני מנסה להסביר בעודי נוגעת
בבטני השטוחה. "כל מה שאני אוכלת הוא אוכל, הדם שלי הוא הדם
שלו. אם אני אעשה משהו טיפשי הוא יסבול. אם אמות גם הוא
ימות."

אודי נחרד. באופן אוטומטי העיניים שלו נודדות לפרקי הידיים
שלי. כמה פעמים אני יכולה להסביר לו שעברתי את השלב הזה? שאני
מצטערת? זו פשוט הידיעה שאני שניים - בחיים ובמוות - שמהממת
אותי לגמרי.

כולם תמיד נלחצים כשאני מדברת על מוות, כאילו זה מסגיר תכנון
מצדי. אפשר לחשוב שאם לא אדבר על זה לא אמות לעולם.

"אני לא אוהב שאת מדברת ככה," אודי אומר. אני רוצה שהוא ירד על
ברכיו ויחבק אותי. אני רוצה שהוא יניח אוזן ורודה ומתוקה על
הבטן שלי, אפילו שאי אפשר לשמוע כלום.

כולם שאלו מה כל כך מיהרנו. "בקושי הספקתם לפדות את הצ'קים
מהחתונה," הם אמרו. משכתי בכתפיי. זה לא ממש שתכננו את זה ככה,
למרות שזה גם לא קרה בטעות. כמו שאומרת אחת הקלישאות הגדולות
ביותר בתבל - נתנו לטבע לעשות את שלו והוא עשה ומהר.

הסיבה השנייה שבגללה אני מרחמת על אודי לא תיוודע לו לעולם. לא
ממני, בכל אופן. מאז שהכרנו הוא כאילו לקח על עצמו למלא את
החלל העצום שבבטן שלי. הוא הראשון שידע עליו, למרות שגם לו לא
אמרתי דבר. הוא אמר שזה אחד הדברים שהוא ידע עלי ישר, רק
מלהסתכל לי בעיניים, באותו יום גשום ובלתי מוצלח שבו נפגשנו.
אני תמיד צוחקת עליו שיש לו נטייה לרצות להציל את כל העולם וזה
בטח מה שמשך אותו אלי. ובמידה מסוימת הוא הצליח - חלק מהזמן,
חלק מהחלל. אבל עכשיו יש אותה והיא ממלאת את כולי. לא רק הבטן,
גם הרגליים והידיים והראש והחזה ועד קצות הציפורניים והשערות.
אני יודעת שזאת היא, אבל כשאני מדברת עם כולם אני אומרת 'הוא',
לא רק כי זה מקובל בתחילת הריון אלא גם כי זה סוד - סוד ביני
ובינה, הסוד הראשון ביני לבין הבת שלי, הבטחה לעוד סודות רבים
ומיוחדים בעתיד.

אודי היה מרגיש מיותר אם הוא היה יודע איך אני מרגישה לפעמים.
לפעמים אני רוצה שהיא תהיה רק שלי ושלא אצטרך לחלוק אותה עם אף
אדם אחר לעולם. בקטעים האלה אני חולמת את אותו חלום ישן נושן
שלי על אי בודד. כל מי שהיה מטייל לי בראש היה בוודאי חושב
שראיתי יותר מדי תוכניות טלוויזיה בתור ילדה, אבל לא אכפת לי.
אם יש משהו שאני אזכר בגללו בסוף זה הראש המשוגע שלי.

"עוד פעם מחשבות על סוף?" סבתא שלי הייתה אומרת, אבל היא כבר
מזמן לא ממש בקשר עם המציאות ולאחרונה היא לא ממש מזהה אותנו.
היא חושבת שאני גלית, אבל גלית מתה.

זה לא דבר שקל לי לחשוב עליו, גלית ואיך שהיא מתה. מה עוד
שבכלל לא הייתי כשזה קרה. אבל הסיפורים של כולם גרמו לי תמיד
להרגיש כאילו הייתי שם וראיתי בעצמי, בעיניים שלי, את העיניים
שלה, הנפחדות, כשהיא הייתה כל כך לבד.

כשהתינוקת שלי תיוולד כולם יצפו שאקרא לה על שמה, אבל אני לא
אסכים. אני לא חושבת שזה הוגן להניח מטען כל כך כבד על יצור
שרק נולד.

"על מה את חושבת?" שואל אודי והיד שלו מטיילת על הבטן שלי. אני
מתהפכת. אני לא רוצה שהוא יגע בי שם. אני לא רוצה שהוא יגע בה.
היא רק שלי, לפחות בינתיים, לפחות כל עוד אני שומרת עליה בגופי
הבלתי מושלם, אך המושלם כל כך בשבילה.

אודי מביט על הירכיים שלי ומתחשק לי לסטור לו. אני יודעת מה
הוא חושב. אני מכסה את עצמי בשמיכת הפיקה עד מעל לראש. אודי
צוחק ומנסה להסיר אותה ממני אך אני מתרגזת, חוטפת אותה ורצה
יחפה לסלון.

אני יושבת שם וקר לי. אני תמיד מנסה להביא את הקיץ מוקדם יותר
על ידי זה שאני מתלבשת כאילו כבר קיץ, אבל יש עוד זמן. אודי
עומד בפתח חדר השינה שלנו. אני לא צריכה לראות אותו בשביל
לדעת. אני מרגישה אותו שם. הוא תוהה מה יהיה חכם יותר - להשאיר
אותי בסלון מרוגזת וקופאת או לבוא לסלון ולהרגיז אותי עוד
יותר. איתי אי אפשר לנצח.

אני מחבקת את הברכיים שלי צמוד לגוף. הן כל כך יפות לפעמים,
אולי הדבר הכי יפה בגוף שלי, הכי מעוצב. לפעמים אני רוצה להיות
פסל או תמונה.

אודי מוצא פתרון חלקי. הוא הולך למטבח לשתות. אני לא יכולה
להאשים אותו בריגול והוא מקבל הזדמנות להשקיף עלי. אני מניחה
לשיער שלי לגלוש ולהסתיר לי את הפנים. אני לא אתן לזה להיות קל
מדי.

"אוי, את כזאת ילדה," היא אומרת לי מבפנים והקול שלה צלול
ועמוק וסמכותי, כמו של כל הנשים במשפחתנו חוץ ממני. כמו של
גלית.
"ככה לא מדברים לאימא," אני משיבה לה במהירות. ילדים צריכים
להכיר בסמכות ואף פעם לא מוקדם מדי להתחיל. "וחוץ מזה, את
לגמרי טועה."

"כן? אז אם את כל כך בוגרת," ממשיכה לה בתי, "איך זה שאת יושבת
כאן בסלון בקור במקום להיות מחובקת עם בעלך במיטה?"

אני לא עונה לה. אני שונאת כשהיא צודקת. ככה זה הולך להיות
מעכשיו? בתי הצודקת ואני הפתיה? איכשהו יש לי הרגשה שזה רק
הולך להיות יותר קשה ככל שהיא תגדל, והיא תגדל כל כך מהר, כמו
שאנחנו גדלנו כל כך מהר והנה אני כמעט אימא.

לפעמים אני חושבת שהיא בכלל לא שלי. היא שם בטעות. לא יודעת
איך היא נכנסה לשם. לא יודעת אם היא תרצה לצאת ואם אני ארצה
שהיא תצא. יש לה נשמה עתיקה, לבת שלי, ועיניים חודרות, אני
בטוחה. אני מרגישה את הצריבה שלהן מבפנים, כמו העיניים של
אודי.

אודי שוב הולך למטבח. הוא אף פעם לא אוכל או שותה בלילה, אז זה
בטוח בגללי. אני רוצה לקרוא לו. אני רוצה להיות מסוגלת להגיע
אליו, או לפחות לגרום לו להיות מסוגל להגיע אלי, אבל הוא עומד
בפתח המטבח ובוהה ועד שהוא לא ייגש זה לא יקרה.

ופתאום אני שומעת אותה קוראת לו והוא מתנער, כאילו יש תדר
מסוים שרק שלושתנו יכולים לשמוע. הוא מחייך ומניח את הצלחת
מידו. הוא ניגש אלי, מרים אותי באוויר גבוה, מלפף את זרועותיו
סביב הבטן שלי ומנשק אותה בדיוק באמצע.

אני יכולה לשמוע אותה צוחקת. הוא מפנה את ראשו, מזיז את שולי
הפיז'מה שלי ומניח את אוזנו הימנית על הבטן שלי. המבט שלו
נפעם.

עכשיו אני יודעת שנחיה לנצח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיד אומרים לי
שאני
אסטרונאוטית
ובעצם אני בכלל
מתעניינת
בפוליטקיה...


רקפת המרחפת
מבכה את מר
גורלה המקצועי


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/02 4:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חמוטל ילין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה