[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע ריבק
/
אור חושך

אמצע הלילה, נערה אחת, לבד, בחושך, לא לבד כל כך בעצם שכן כל
אנשי החושך היו איתה, אבל לא היה איתה אף אחד אורני, כל אנשי
האור כבר מזמן הלכו לישון. היא אהבה אותם, אבל הם לא היו
מרגשים כמו אנשי החושך. אנשי החושך היו הרבה יותר חופשיים, הם
עשו מה שרצו, בלי לחשוב יותר מדי על מה יגידו, מה יהיו
התוצאות, או למה הם עושים את זה בכלל. היא חייכה אל אנשי
החושך, היא לא ראתה אותם עדיין, אבל ידעה שהם שם. אחרי שעיניה
התרגלו לחשכה היא ניגשה אליהם, דיברה איתם, ונהנתה איתם, עד
שהגיע הבוקר. אז הם היו מחווירים לאט לאט ונעלמים. אנשי האור
היו מופיעים מיד עם זריחת השמש, הם אף פעם לא אחרו, הם אף פעם
לא נתנו לה לבלות עם אנשי החושך עוד כמה דקות. היא אהבה גם את
אנשי האור, הם גרמו לה להרגיש בטוחה. אנשי האור אמנם היו
לפעמים קשוחים מדי, או מרגיזים קצת, אבל הם לעולם לא התנהגו
בפראות מבהילה כמו אנשי החושך. הם היו תמיד רגועים ומעוררי
בטחון, לכן רצתה באותו הלילה שיהיה איתה מישהו אורני, מישהו
מאוזן ושקול שאולי יעזור לה לסדר קצת את מחשבותיה, כמו שאנשי
האור באמת היו נוהגים לעשות, היא
אבדה שליטה, אנשי החושך סחפו אותה במחולם המטורף, והיא החלה
לחשוב שלעולם לא יבוא הבוקר ושהיא לא תראה עוד אנשי אור לעולם.
אבל הבוקר בא ועימו גם אנשי האור היא בירכה אותם לשלום והלכה
לישון את שנת הבוקר שלה. כשקמה היו אנשי האור מתייעצים מה
לעשות איתה, "היא תמיד ישנה" אמר אחד מהם "היא צריכה למצוא
עבודה!" סבר האחר "עליה ללמוד" הכריז השלישי ואילו הרביעי רק
המהם בזעף. "אני צריכה לעשות מה שאני רוצה!" אמרה בקול רם ככל
שיכלה, ראשה כאב והיא הרגישה חלשה. "היא יודעת מה טוב בשבילה!"
"כן, חושבת שהיא כבר בנאדם!!" "אני באמת בנאדם!" "את תהיי
בנאדם כשאנחנו נחליט!!" היא רצתה לצעוק עליהם, אבל לא היה לה
כח. היא חזרה לישון. כשהתעוררה שוב, מצאה את אנשי האור במטבח,
מכינים ארוחת צהריים מפוארת, ככה זה היה תמיד, הם חשבו שבארוחת
צהריים נפלאה אחת הם יכפרו על הדברים האיומים שאמרו לה שעות
ספורות קודם לכן. הבעיה היתה שהם עדיין היו משוכנעים שהם
צודקים. היא אכלה את ארוחת הפיוס ברעבתנות. אנשי האור היו שבעי
רצון. אנשי האור היו מתיאשים ממנה פעם בשבועיים בערך, אז היו
עורכים שיחה בסגנון של זו האחרונה, ולאחריה היו מבשלים סעודת
מלכים לפיוס. עם תום הארוחה היו שוכחים מהכל, והיו חוזרים
לעצמם. אז היה נעים ונחמד, והיא היתה מרוצה.
כמעט מאושרת.
אנשי האור ואנשי החושך היו נפגשים רק בדמדומים, לפני השקיעה,
כשאנשי האור היו מתחילים להעלם ואנשי החושך היו מתחילים
להופיע, ולפני הזריחה, כשהמצב היה הפוך. הם לא היו אויבים
מוצהרים, אבל גם לא חבבו אלה את אלה יתר על המידה. כשהיתה
מזכירה משהו שאמר לה מי מאנשי החושך, בשיחה עם אנשי האור היו
אלה מעקמים את חוטמם מעדנות, וממלמלים משהו ששינה את נושא
השיחה. עם אנשי החושך לא היתה מדברת על אנשי האור, היא רק היתה
נעצרת לעיתים, לפני שגרמו לה לעשות משהו שאנשי האור אמרו שהוא
אסור או לא טוב, בריא או חינוכי. אז היו אנשי החושך לועגים לה,
שוב את מקשיבה לשטויות שלהם,(הם אפילו לא הזכירו את שמם של
אנשי האור, שוב הם מכניסים לך לראש כל מיני דיבורים על מוסכמות
וערכים? עוד לא נמאס לך מהמשחקים האלה? מתי תתחילי להיות
אמיתית??? היא לא היתה עונה, היא רק היתה צוחקת צחוק נבוך ואז
פורצת בצחוק פרוע וחסר מעצורים שנמשך בדרך כלל כמה שעות
טובות.
היא לא ידעה אם היא אשת אור או אשת חושך, לפעמים היתה בטוחה
שהיא כזאת או אחרת, אבל אז היתה חושבת על פרט זה או אחר והיתה
מבינה שיש בה גם אור וגם חושך. היא תהתה איך נוצרו אנשי האור
והחושך, למה, ואיך זה שהיא היחידה בעולמה שמתקיימת בכל שעות
היממה. היא לא הרגישה שיכת, לא לאלה ולא לאלה. זה גרם לה
לייאוש עצום, למרות שרב הזמן זה לא הטריד אותה כל כך, או אולי
זה מה שהיא שכנעה את עצמה להאמין.
אנשי החושך תמיד ניסו לשכנע אותה להפוך לאחת מהם, אבל היא תמיד
סרבה, גם כי לא היתה בטוחה וגם כי אנשי האור היו מציעים לה את
אותה הצעה וגם לה לא היתה מסכימה. היא חשבה על זה הרבה, אבל
ללא תוצאות. היא חשבה עד שחלתה מרב מחשבות.
אנשי האור טפלו בה ואנשי החושך ניסו לעודד אותה. היא לא
החלימה. היא הרגישה רע יותר מיום ליום, אנשי האור הביאו אליה
את הרופא הכי טוב שהכירו, אבל הוא לא ידע מה לעשות. אנשי החושך
הביאו אליה את הרופא הכי טוב שהם הכירו, אבל גם הוא לא ידע מה
לעשות. לבסוף באחת משעות הדמדומים ראתה בפעם הראשונה את אנשי
האור ואנשי החושך מדברים אלה עם אלה, הם החליטו כי עליהם לקרוא
לרופא הדמדומים.
רופא הדמדומים נראה יותר כמו מכשף מרופא, הוא התבונן בה ארוכות
ליטף את זקנו הקצר, ואמר משהו כמו:אין ברירה אלא לנתח, היא
היתה מופתעת היא ציפתה שיגיד משהו יותר דומה לאברה קדברה, אבל
הוא נשמע מציאותי לגמרי וכל תקוותיה להרפא על ידי לחש קסם עתיק
נגוזו. הוא שלף מטה ארוך שכוכב בקצהו, זה מצא חן בעיניה מאד,
הוא נופף בו מעל לראשה, ובדיוק כשעמדה לומר משהו כמו:אז אתה
מכשף למרות הכל היא נרדמה. הניתוח עבר בהצלחה, לטעמם של רופא
הדמדומים, אנשי האור והחושך בכל אופן. אבל הוא לא השפיע על
מחלתה כל עיקר, נכון שעתה לא היה עליה לדאוג בשל השקדים שלה,
אבל מחלתה הנוכחית לא השתפרה כהוא זה. היא המשיכה לקדוח, עד
שלבסוף התעוררה בוקר אחד ונוכחה לדעת כי היא שתיים. היא
התבוננה במראה, היא ראתה שתיים. שתיהן נראו בדיוק כמוה, אבל
אחת מהן היתה כמעט בלתי נראית, והשנייה נראתה מצויין. היא
הבינה. אלו היו אשת האור ואשת החושך שבתוכה, מחלתה לא היתה אלא
המאבק של השתיים זו בזו ועל היציאה החוצה. היא הרגישה טוב.
אנשי האור היו מאושרים, הם חשבו שהצטרפה אליהם, הם יגלו את
האמת רק בשעת הדמדומים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סיירת מטכ"ל זה
לכוסיות.

שייטת 13


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/02 4:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע ריבק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה