ואז קרן הגיעה .
שמחתי מאוד לראות אותה, הרי אנחנו חברים מגיל 12 בערך, היא
התחילה להוציא תמונות עוד לפני שהתישבה ואמרה שאחרי חודש
בהוואי היא הבינה שצריך לחיות את הרגע.
"אתה מבין" היא אמרה "ואז הבנתי שתמיד חייתי את הרגע".
(קרן היא הבחורה הכי עסוקה שאני מכיר. לדעתי בשנתיים האחרונות
לא היו לה מספיק רגעים בשביל לחיות אותם).
"מה באמת??" אמרתי "אני תמיד חי 20 שנה קדימה ו20 אחורה,
מסכנה..".
היא הסתכלה עלי עם העיניים החומות המבינות האלה שלה במבט שחציו
אכזבה וחציו בלבול ואם היה עוד חצי בטח זה היה בוז או אולי
גיחוך.
מיד ליטפתי לה את הירך להסיט אותה מן ההרגשה הזו, אך היא
המשיכה לחתור לכך שבהוואי היא מצאה את משנתה הרוחנית:
"אלוהים למשל..."היא התחילה ,אך אני התפרצתי למשפט (כי היא ממש
גירתה אותי באותו רגע ורציתי לסיים אם הנושא המורכב הזה כמה
שיותר מהר),
"אלוהים" אמרתי "הוא מוכר פלאפל גדול וחייכן עם שפם, ששמח
להאכיל אנשים, והם באים רק בשבילו למרות שיש אולי פלאפלים יותר
טובים בעיר, הנחמדות שלו עושה את שלו להכי טובים"
"אני הייתי מבקשת חומוס וקצת סלט, אני לא אוהבת פלאפל"
"הוווו אז הוא היה מורח חומוס ושם סלט, מצביע על המנה
ואומר:`פיתה אחת ,חומוס, אחד, סלט אחד..  תביאי שתים וחצי שקל
מותק' מחייך חיוך מקסים ופונה בזחיחות לאדם הבא שמבקש: `ותשים
הרבה קציצות הא..?`
ואז כשכולו זורח מאושר הוא שם קצת חומוס קצת סלט והרבה קציצות
פלאפל ושואל:`משהו לשתות?` `תביא ענבים, תודה`
לוקח שטר של 50 ובחיוך מתוק עובד עליו עם העודף...
ככה זה אלוהים, הוא אוהב שמבקשים ממנו מה שהוא עושה הכי טוב,
אבל אנשים כמוך, לפחות הוא לא דופק במחיר".