שבת אחד בצהריים, לפני כארבע שנים, ישבתי בחנות שלי (היום אני
שומר שבת) וכתבתי מכתב לעובדיה יוסף. מכתב אישי ביותר, ממעמקי
ליבי...
לציין, שאין ולא היה לי שום קשר לאיש הזה, לא מפלגתי ולא
משפחתי ולא שום דבר; פשוט ביקשתי כתובת רוחנית וזה מה שמוחי
העמיד לרשותי באותו רגע, הרב עובדיה יוסף.
את המכתב כתבתי באמצעות עט ודף - מספר דפים, לא היכרתי את
נפלאות המחשב באותה תקופה... לקח לי מספר שעות לכתוב אותו,
סיימתי עוד באותו יום, העתקתי אותו בחזרה על לבן, וישבתי לחשוב
איך אשלח אותו אל הרב עובדיה יוסף, איך אבטיח שזה יגיע לידיו;
היה לי חשוב שזה יגיע לידיו, מאוד היה חשוב לי זאת... וכבר
מאותו רגע, הערכתי שהעניין לא פשוט... מי אני שהרב יקרא את
מכתבו ויתן לו את תשומת ליבו... אבל מנסים, מה אפשר להפסיד! מה
עוד והמטרה שאותו מכתב יגיע לידיו, כאמור, היתה חשובה לי עד
אין ערוך...
מה לא ניסיתי. מה לא עשיתי. היגעתי אפילו עד הרב אורי זוהר
המפורסם, והצלחתי ליצור קשר ישיר אליו, שיעשה משהו בנידון,
שהמכתב יגיע לידי עובדיה ויגע בו בידיו באצבעותיו... ולא זז
דבר. היגעתי עד גדול המחזירים בתשובה הרב אמנון יצחק - ולא זז
הברקס. עשיתי את כל מה שעושים בשטח הנסים והנפלאות, אך לא
הצלחתי להגיע לנס הזה! ורק למען התיעוד אציין גם את זאת: ב-
16 במאי 2001, נשלח המכתב דרך UPS ונמסר בלשכת הרב בירושלים,
אולם לא נתקבלה עליו תגובה ( גם לא בצורת אישור קבלה ) מעולם,
לא מהרב גם לא מטעמו.
אני הולך לחלק את המכתב לחמישה פרקים כנגד עין הרע; להלן הפרק
הראשון:
ב``ה
לכבוד הראשון לציון כבוד הרב עובדיה יוסף -- ירושלים
תארו לכם, כבוד הרב, אם מופנית שאלה כזו: האם הקב``ה קיים?
התשובה, צריכה להיות ברורה ישירה חלקה וחד משמעית.
כן. כן חזק. הוא קיים. הוא נמצא. כל תשובה אחרת שלא תתחיל
במילה הפשוטה והקצרה "כן" יש בה משום כפירה - לא עלינו. בתשובה
לשאלה כזו אני לא מעביר מסר, אני עונה. כפי שלא מועבר מסר
בתשובה לשאלה שניים ועוד שניים כמה שווה?
לא ניתן לענות: אני חושב ששווה ארבע! זה לא זה... זו לא
התשובה...
ואם בכל זאת יימצא מורה למתמטיקה שיענה לשאלה כזו ב: "אני חושב
ששווה ארבע..." אזי אני אפקפק במורה הזה אפקפק בהגיון האנושי
אפקפק בביתה"ס הזה ובכל בית ספר אחר, אפקפק בכל מערכת החינוך!
אני חושב שאפקפק, ובצדק.
כי את התשובה המפוקפקת הזו לא קיבלתי מסתם בן אדם! קיבלתיה
ממורה למתמטיקה.
אני אישית, כבוד הרב, עברתי את הניסיון הזה, דווקא בתור מורה,
וניכשלתי, מעדתי.
פעם, ביציאה מהסופר כשראיתי בידו של הבן שלי סוכריה קטנה שלקח
בלי לשלם, צחקתי. זה באמת היה מצחיק לתפוס תינוק בן שלוש-ארבע
על חם... עם סוכריה ששווה פחות מאגורה... צחקתי, אך לא שכחתי
לומר לו, שאסור לקחת להבא בלי לשלם, עם זאת, נתתי לו לאכול את
הסוכריה כאילו כלום קרה...
בדיעבד, אני יודע שניכשלתי ומעדתי. כלפי התינוק שלי, כלפי
הנשמה הטהורה. כי במקום לנצל את ההזדמנות, במקום להכנס איתו
שוב לסופר ולהחזיר את הסוכריה ולעשות מזה - כאילו - עניין
ורעש, במקום זאת אמרתי לו בעצם: "אני חושב שאסור לגנוב ".
בילבלתי אותו בעצם! וזו היתה מעידה של ממש כמורה, הורה, ואב.
לסיפור הזה היה המשך טבעי באותו סופר ועם אותו ילד, ולא בקלות
יצאתי ממנו!
אנו עם נאור כבוד הרב, ודתינו היא נאורה. לא רק אני כיהודי
מעיד על זאת, כל העולם לכל דורותיו מעיד על זאת. הבהירות,
הכנות, הם סימני ההכר של דתינו. אין בדתינו גימגום גם לו ברמז.
זהו סימן ההכר -לדעתי העניה- הגדול ביותר בדת היהודית.
סביר להניח, שכל דת אחרת -אם נכון הביטוי- תטען לבעלות על סימן
ההכר הזה, תרצה להאחז בקרניו... אך רק בדת היהודית, ישנה
ההוכחה לזאת. ישנן ההוכחות לזאת, הוכחות שנאמרו בלשון חדה, חד
משמעית, ובדרך הישירה ביותר, מבלי להשאיר מקום לספק.
הוכחות שרובן ככולן, דווקא לא החמיאו להסטוריה שלנו, לא החמיאו
לנביאנו למלכינו למנהיגנו - ובלשון המעטה.
תורתינו לא גימגמה בתיאור הפרק הנבוך של דוד המלך, החטא ועונשו
תואר במלוא הדרו בפרשת הסלע של משה רבינו. ואש ירדה ואכלה את
בני אהרון, לעיני אביהם הכהן הגדול של ישראל, לעיני דודם משה
רבינו, ולעיני כל ישראל.
הבהירות כבוד הרב, הכנות, אי-הגימגום, הם סימני ההכיר של דתינו
היהודית. חשיבותם נשקלה כנגד הרושם המר שעלול להשאר לדורי
דורות, ובמישקל הזה הבהירות ניצחה, והכנות עלתה על כולם.
אנו שמרנו על התורה שכונינו בה "קשי עורף" ולא הסתרנו
לדורותינו את הטיפשות את הבושה - בושתינו בלעבוד את העגל... לא
הסתרנו את החרפה את העובדה שפעם וביום מן הימים הגיע לנו פסק
דין של מחיקת שמינו מחיקת קיומנו, והיינו במרחק של אך צעד אחד
לביצוע גזר הדין הזה. כל קייומנו יכל לזוז הצידה... אילולא איש
צנוע אחד שהיה שם, במקום הנכון ובזמן המתאים!
בימינו, כבוד הרב, וברוח התקופה, עלול לצוץ "רעיון מודרני"
מתקדם, שיתאר את עצם פירסום ושימור הפרשייות "ההם" לדורי
דורות, כמסר חינוכי בלתי רצוי, כפול, ותמוה!
דהיינו: מצד אחד עם קדוש וטהור עם נביאיו ומנהיגיו הבלתי
מעורערים, ומצד שני: גם דוד המלך יכל להגיע לפשע שפל כזה...
איזה מסר כפול זה ששומרים עליו ומשמרים אותו! איזה הגיון עומד
מאחורי זה!!
וככל הנראה, כבוד הרב, רק הגיון אחד עומד מאחורי זה: לא לגמגם
כשנדרשת האמת, ולא משנה המחיר! או בלשון פחות "דיפלומטית" : גם
אם התוצאה הינה מסר חינוכי בלתי רצוי, אל לך לגמגם בן אדם בשעת
מבחן, יהיה המעשה אשר יהיה , ותהיה התוצאה אשר תהיה. כי התוצאה
הגרועה מכולם היא, כשאתה מניח מקום לספק.
הספק הוא שטח הפקר פרוע בלתי נשלט מטבעו, ובלתי אמין לדורותיו.
הספק הוא פתח רע לבאות, כי הוא מזמין עוד ספקות בעקבותיו...
ומכאן, הוא לא בר שליטה ומטבעו.
הפרק השני:
נולדתי, כבוד הרב, במדינה ערבית וחייתי בה הרבה שנים. מטבע
הדברים, יכלתי לעמוד מקרוב על עקרונות אלו או אחרים שקשורים
איכשהו בדת המוסלמית של המדינה בה חייתי:
ידעתי בעל פה למשל פרק אחד בקוראן שמדבר על כיבוד אב ואם.
אהבתי לקרוא אותו ובעצם ריגש אותי לקוראו שוב ושוב עד שלמדתיו
בעל פה. המסר שבפרק הזה - מילותיו ניסוחו אינם נופלים ואף
הולכים באותו מישור עם המסר היהודי באותו נושא. ( אם מדברים על
"בני דודים", אזי הפרק הזה ולדעתי הוא המקום הטוב ביותר לזנק
ממנו ... ).
נולדתי בבית יהודי כבוד הרב. אני יכול להעיד - ואני היום כבן
ארבעים עם משפחה וילדים, עם יידע לא מועט בחינוך היהודי המקובל
והניתן בארץ וגם במדינה העכשווית בה אני חי כיום - אני יכול
להעיד כבוד הרב, שרק במדינה בה נולדתי, רק בעיר בה גדלתי, רק
שם יכלתי לקבל את הכמות - את המנה הדשנה של החינוך היהודי על
כל מה שמשתמע מכך. אמרתי חינוך, אך עוד לא דיברתי על אמונה.
בכיתה א' כבוד הרב, בן שלוש ארבע, כל הסידור של תפילת שחרית
מנחה וערבית היה מוכר לי ככף ידי. בכיתה ד', נבחנתי על הפרשות
משפטים ותרומה אך לא רק עליהן, עליהן כעיקרון. לא רק אני
נבחנתי ועברתי, כל הכיתה שלי. לא רק כיתתי, כל התלמידים כל
הבחורים כל היהודים שנולדו בעיר שלי, חלב.
ילד בן עשר, היה אז ילד שיודע כבר את כל התפילות של כל החגים
את כל המנגינות (הטעמים), היתה מנגינה לתורה מנגנה לתהילים
אחרת לנביאים אחרת למישלה לאיכה לדניאל.. .בכיתה ו' היינו כבר
מעל לראש במשנה ובגמרה ואני עדיין זוכר את "הבעיה" הראשונה
שנתקלתי בה: "שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן...."
אני יכול להעיד כבוד הרב, שעד שעליתי ארצה, לא ידעתי שקיים דבר
שנקרא דתיים וחילוניים. פשוט לא היה מוכר לנו המושג הזה. לשמור
שבת - חג - כשרות - מיקווה - תענית אסתר... זה לא רק דבר
מקובל, זה היה טבעי. מי שהיה מניח תפילין ומתפלל שחרית מנחה
וערבית הוא לא היה דתי, הוא היה יהודי.
ויש לציין ולהדגיש, שכל זה היה והתקיים במדינה עויינת מוצהרת
מבלי להסתיר... אחת הקללות המוכרות ברחוב היתה - גם לא
ליהודים: "יהודי...".
יש לציין, שלימודי הדת המקצועיים החל מכיתה א' והלאה, לא
התקיימו במסגרת ביתה"ס כי מנהל ביתה"ס היה גוי, והיה עלינו
ללמוד את תוכנית הלימוד הרגילה של משרד החינוך הסורי, כל יום
עד שעה שלוש אחה"צ!
לימודי הדת של כל היהודים בכל הגילאים בכל הדורות, התקיימו
בכיתות מאולתרות בבית הכנסת, ובמיסוואה של תפילה, שכן היה לזה
אישור רשמי מהממשל, וזה התחיל מידי יום בשלוש אחה"צ, אחרי
צאתינו מביתה"ס.
עם זאת כבוד הרב , ולמרות האווירה היהודית הזאת, הטבעית הזאת,
נתקלתי גם נתקלתי בבעיות קשות שנוגעות ב"אמונה" בעקרונותיה
וביסודה. ואני מודע למשקל המילה שנקבתי בה.
דוגמה אחת: כפי שהיה מובן מאליו שאסור לאכול חמץ בפסח, אסור
לאכול בשר וחלב, כך גם מובן מאליו שלא משתתפים במבחן הממשלתי
הרשמי של משרד החינוך שחל ביום שבת. המבחן הזה היה מתקיים
פעמיים בחיי התלמיד, כל תלמיד בסוריה ונדמה לי גם בכל מדינה
בעולם, בסיום כיתה ט', והמבחן הממשלתי לקבלת תעודת הבגרות. זה
היה מבחן אחיד של משרד החינוך הסורי לכל התלמידים בסוריה.
שני כללים, חייבים היו להתקיים, בכדי לעבור את המבחן הקשה הזה,
ולא להכשל בו. (כישלון אומר הפסד של שנה תמימה - פשוטו
כמשמעו):
1- לא להכשל בשני מבחנים, כמו בהסטוריה ובפיסיקה.
2- לא להכשל במבחן הערבית.
מכאן, אם מבחן המתמטיקה חל בשבת, אז עדיין ישנו סיכוי לעבור את
השנה ולקבל את התעודה, אך אם מבחן הערבית חל בשבת, אז העניין
אבוד... בדיחה אחת היתה מוכרת: "למה לא אמרו מהתחלת השנה,
שמבחן הערבית יפול בשבת!..."
ויום אחד כבוד הרב, אנו מתעוררים עם השמועה, שפלוני הלך לערבית
בשבת!!! השמועה התאמתה והפלוני היה ולא אחר בנו של הרב, השני
בדרגתו אחרי הרב הראשי של הקהילה. הוא היה סגן מנהל ביתה"ס
מטעם הקהילה, המוהל היחיד, מורה לגמרה באחת הכיתות הגבוהות,
וכמובן אחד מעמודי התווך של הקהילה מתוקף מעמדו.
עקב המקרה הזה, ואני חייב להדגיש שוב שזה היה מקרה בלתי רגיל
בעליל כמוהו כמו להתקל בימינו במקרה של רוצח ועוד בכוונה
תחילה..., עקב זה לא היתה שום התארגנות כנגד הרב הזה שלא עצר
בעד בנו. (כן יכל / לא יכל / כן ידע / לא ידע / כן התרגש
מהמעשה / לא הזיז לו... / ...) וכהנה וכהנה שמועות ודיבורים
שלא עברו את מחסום הרכילות פן ישמע חלילה כבוד הרב שמרכלים
עליו... פן ייפגע חלילה וחס מעמדו... שום פעולה שום הסבר ואולי
התיעוד הייחיד למקרה הזה נמצא בתת המודע שלי ושכמותי. אגב,
אותו הרב עדין הוא אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית בפנמה.
מקרה זה השאיר אצלי ספקות רבות וקשות מנשוא. השפיע עלי כילד
וכמבוגר. עובדה היא שאני זוכר ומזכיר אותו עדיין.
אם תשאל כל אדם, כל יהודי שחי בתקופה שלי בחלב, לגבי הרב הראשי
של חלב (הוא עדיין חי קיים ופעיל בקהילה החלבית בברוקלין ואחד
מראשיה) התשובה תהיה אחידה: הוא רב משכמו ומעלה. הוא איש גדול
בתורה. ואולי הוא אחד מגדולי הדור בתורה על כל מה שמשתמע מכך.
ועוד דבר אחד יוסכם עליו פה אחד: אין לו ולצניעות מאומה.
בתור ילד, תמיד השתמשתי בפסוק ההוא: והאיש משה... בשביל למנות
מניין. מהפסוק הזה למדתי עוד, שהאיש החזק הזה, המנהיג ההסטורי
הזה, הנביא היחיד שהורשה לדבר פנים אל פנים מול בורא עולם,
ועבור האישייות הזו בחרה התורה להשאיר בתודעתינו עליו רק כינוי
אחד: עניו, צנוע. ואף הרחיקה לכת והישוותה מידתו זו עם כל מידה
של צניעות, לכל אדם בכל מקום על פני כל כדור הארץ, בשביל לא
להשאיר שום מקום לספק חלילה.
הפסוק הזה כבוד הרב, עשה בי דווקא מעשה נורא. הוא דווקא הרחיב
את תהום הספקות שנתקלתי בהם - לא ביוזמתי גם לא בהזמנתי. לא
הסתדר לי הדבר ברוח התקופה שחייתי בה: מהי צניעות, בשביל מה זה
טוב, בשביל מה זה רע, מה הקשר שלה בכלל לדת, האם היא כדור
שלוקחים אותו לפני האוכל או אחרי האוכל?!
וראה איזה פלא: דווקא "החיזוק" בדרך לאמונה (ואני מתכוון
ב"חיזוק" כהיפוכו הגמור של ה"ספק") בא לי ממקום אחר, ממקום
בלתי צפוי ואקראי לחלוטין: יום שישי אחה"צ, בבית, מול הטלביזיה
הערבית הסורית (היה לנו רק ערוץ אחד), ואחרי שהעבירו את תפילת
יום שישי מהמסגד, וכמידי יום שישי, מעבירים בזנב השידור הישיר
הזה, הדרשה השבועית מפיו של אחד "השייכים".
באותו יום שישי שאני לא אשכח, הדרשה לא היתה של "שיך סטנדרטי"
מהמסגד, אלא של איש דת שהוא גם מדען ונושא בתואר דוקטור למדעי
הביולוגיה - אם זכרוני לא מטעיני. הדרשה הועברה מהאולפן, ומה
שמשך את תשומת ליבי בדרשה ההיא שלא אשכח, הוא התחלתה.
קודם כל הנימה סיגנון הדיבור של הדורש, לא היה דתי מוסלמי...
ואני ידעתי אז להבדיל...
הוא התחיל את השידור בהרצאה מדעית לכל דבר, ולרגע לא הבנתי -
ואני מניח שהרבה כמוני לא הבינו - למה הוא חותר, אם בכלל זה
השידור של יום שישי!
הוא הרצה על העין האנושית תוך כדי שימוש בציור מדעי שהיה תלוי
על הקיר, הרצאה מדעית מקצועית לכל דבר: איך העין האנושית
פועלת, איך קולטת את התמונה, אני זוכר שאמר שהתמונה דווקא
נקלטת / משודרת למוח בצורה הפוכה והוא זה שמחזיר אותה לכיוון
הנכון כפי שהיא, איך כל תמונה כל קו מועבר למוח דרך עצב
הראייה, ועצב זה מגיע ונוגע במספר נקודות / מקומות במוח, מאות
ואלפי נקודות ומקומות, כך שבכל נקודה ונקודה אמור להתרחש מעין
אבחנה ואנאליס לגבי התמונה / הקו שזה עתה הועבר אליה.
ואז לפי האבחנה הספציפית, מועברים כל מיני קודים / מסרים
חשמליים / פקודות לכל מיני מקומות בגוף, שכתוצאה מהם אנו
מתקרבים מתרחקים מחייכים בוכים...
ונא לזכור שייחד עם כל זה, קיימת איזה שהיא התייעצות מרכזית עם
שאר החושים שפועלים באותו רגע במוח, נגיד אתה רואה מריח וטועם
באותו רגע! אך הבן אדם, הדרשן הדתי, התמקד רק בעין, וניסה
להסביר מדעית כמה מאות אלפי פעולות אמורות להתרחש, בכל מאית של
שנייה, של כל שנייה ושנייה!
יש לציין, שהדרשן ההוא, הדוקטור ההוא, לא חס בכלל על צופיו ולא
נרתע בלהכנס לכל ההסברים הנדרשים, ועם זאת סיכם, שכל מה שהסביר
הן הפעולות הניגלות שמוכרות למדע, והן כאפס לעומת עוד פעולות -
ניקרא להן ניסתרות - שמתבצעות באותו שבריר של שנייה, של כל
שנייה ושנייה, ושהמדע עוד לא הגיע לקצה החוט שלהם.
על השולחן של השדרן הדוקטור הזה הייתה מונחת מכונת צילום, וממש
לקראת סיום השידור כאשר אני והרבה כמוני עוד לא הצלחנו להבין
לאן חותר הדוקטור הזה... , הרים את מכונת הצילום בידו ושאל:
"זוהי מכונת צילום חדישה יפה ומשוכללת. האם למישהו ספק שבספקות
שמישהו עשה אותה? האם מישהו יכול לטעון ואפילו בהזייותיו שזה
נעשה מאליו ע"י האיבולוציה?" ובאותה נשימה המשיך והצביע על
עינו: וזוהי העין האנושית, קצת יותר משוכללת מהמצלמה, שכפי
שראיתם ניסיתי להסביר חלק זעיר ממה שידוע לנו עליה, והרשו לי
לחזור על אותה השאלה של המצלמה: האם למישהו, מצביע על עינו,
ספק שהדבר הזה נעשה מאליו?
הוא לא ענה על השאלה, ובחר להשאירה פתוחה לצופים, שכל אחד יענה
בעצמו - כראות עניו, מבלי שום הכוונה השפעה או הפעלת לחץ מכל
סוג שהוא.
לי זה הספיק כבוד הרב. זה היה קול הגיוני. זה היה קול אנושי.
בשבילי זה לא היה חיזוק, זה היה התגלמות האמונה ובמלוא הדרה
ועוצמתה.
כבוד הרב, לא שלפתי בכוונה תחילה את אירועי יום שישי ההוא
מקובץ הזיכרון שלי, במטרה להסביר משהו... אין לי מושג וחצי
מושג איך התפרץ לו פיתאום הקובץ הזה מתת המודע...
ולאמיתו של דבר, הרעיון המרכזי מלפני דפים אחדים שרציתי
והתכוונתי להגיע אליו הוא, שאי-הגימגום, אמירת האמת המוחלטת
מבלי להתחשב בטעם המר או המתוק שתשאיר, אי-גימגום זה, זהו סימן
ההכר הבולט ביותר בדת היהודית, ובתורתינו הקדושה.
גם הקוראן הוא קדוש בעיני מאות מליוני אנשים שמאמינים באותו
אלוה שלנו; אך אינני חושב - וזה הרעיון שהתכוונתי להגיע אליו -
שסופר אי-פעם בקוראן ש"עומר עבד אל חטאב " או מוחמד בכבודו
ובעצמו, נאף גזל כפר או הפר את דברי אלוהו בכוונה או לא, ברמז
או לא!
אינני חושב שהמסקנה המתבקשת מהמשוואה היא שמנהיגי היהדות,
נביאיה ומלכיה לא נזהרו בדרכם, תעו ובאו על עונשם, לעומת טוהר
המידות המוחלט של כל אישייות כל דמות שנזכרה בקוראן!
כן אני חושב ומאמין, שהמסקנה המתבקשת מהמשוואה היא, שהתורה
הקדושה ביקשה פשוט לא לטייח. ביקשה לאמר את האמת, כל אמת, גם
זו שבעקבותיה נשאר טעם לא טוב... גם זו שמשאירה חותם רע, אף זו
שמעבירה מסר חינוכי לא הולם.
תורתינו ביקשה, ועשתה.
הפרק השלישי:
ישנו, כבוד הרב, רעיון ישן נושן וערמומי, יש לו אלף שמות
ופרצופים, והוא בשימוש עד עצם היום הזה. הרעיון הזה נולד
מהבסיס שאומר: לא תמיד יש וכדאי לומר את האמת. לא צריך לומר
לעיוור עיוור בפניו גם אם הדבר הוא אמת!
אכן הוא עיוור, מכוער, נמוך, מטומטם, צולע... העובדה הינה
אמיתית, והאימרה משקפת רק את האמת, אך לא תמיד צריך לומר את
האמת בפנים.
מהרעיון הזה אני מאמין, נולד המונח שנקרא: שקר לבן. וגם זה
מדבר על: "לא ללכת עם הראש בקיר..." לפעמים בשביל "שלום בית"
לדוגמא, צריך וחובה לא לומר את האמת ואף להשתמש בשקר לבן
קטן...
ישנו עוד דבר שאומר: לא תמיד צריך לומר את "כל האמת". לא מובן
לי מה זה אמת וכל האמת, אך מאמין אני שזה עוד אחד מניניו של
הרעיון הקדמון ההוא, ולא מן הסתם הזכרתי שיש לו אלף שמות
וכינויים...
ידוע גם כבוד הרב, שסוחר שלא אומר את כל האמת או שמעוות במקצת
את האמת הוא לא בידיוק שקרן, הוא יותר סוחר מאשר שקרן. בימינו
קוראים לו סוחר ממולח.
בימינו, כבוד הרב, הרעיון הזה התפתח והשתכלל, עד שהגיע לרמה,
או אם תרצה למונח שניקרא: פוליטיקה.
ידוע כבוד הרב, שפוליטיקאי אומר את האמת, כל עוד האמת הזו
משרתת את צורכיו - וניתן לשים מתחת למילה הזו "צורכיו" רשימה
ארוכה של הרבה מילים גדולות ואף אדירות ומרגשות: אינטרס לאומי.
אינטרס מפלגתי. אינטרס האומה ובניה. הציבור, הבוחר, העם.
הבנים. כלומר, אם נביט על הרעיון הקדמון ההוא במשקפיים
"פוליטייות", או אז נגיע לדבר הרבה יותר מרכזי מאותו רעיון
קדמון, גם הרבה יותר רחב ממנו: הכל נתון לשיקול האדם; כולל
האמת!
ואם נצייר את "שיקולו של האדם" בצורת מעגל או כדור, אזי לא
יימצא כלל אחד / חוק אחד, שיעמוד זקוף מחוץ למעגל הזה וישלח
קריצה ממזרתית לעבר אחיו הכלואים בתוך המעגל; כולם בפנים! כל
הכללים בפנים, כולם נתונים לשינוי ולשיקול. אין עבד עברי ועבד
גוי, כולם שווים בפני אדונם: שיקולו של האדם.
ברור כבוד הרב, שלא לכל אדם ניתנת הזכות והרשות לשחק בכדור
ההוא... במעגל הזה! זה לא משחק ילדים! ובעצם, אולי כן ומידי
פעם זה משחקם של ילדים, ממש כמו בחיי היום יום: ילד משחק בכדור
קטן, נער בכדור בינוני והמבוגר כמובן יכול לשחק בכדור הרבה
יותר גדול.
אשתמש בדוגמה של משוואה מתמטית לכל דבר:
כאשר אנו מחליטים להנפיק איזה שהוא "שקר לבן קטן", ולפני
שפולטים אותו, הרי אנו שוקלים אותו:
האם לא כדאי להגיד לאישה שהאוכל היה נהדר למרות שלאו, ולו בכדי
שלא תיפגע? ולו בכדי לא לקלקל את התודה שאנו חייבים לה? ולו
בשביל שלום בית? בוודאי שכן. יש וצריך וחובה לפלוט את השקר
הלבן הקטן הזה.
ברשותך כבוד הרב, אקפוץ עוד מדרגה למעלה, במשוואה מתמטית זו:
האם מישהו יתרגש מסוחר בחנות מכולת שמעיד על הסבון שהוא מוכר
שהוא הטוב מכולם, למרות ועל אף שהוכח חד משמעית, שבביתו של
הסוחר הזה, משתמשים בסוג אחר של סבון שנמכר אצל שכנו בחנות
ממול! האם מישהו יציע להעמידו לדין באשמת שקר או רמאות? האם
החברה כל חברה, כאן שם וממול, לא אמורה להשלים בסלחנות ואף
בהבנה עמוקה עם סוג השקר הזה? הרי זהו לחמו, זו פרנסתו ופרנסת
הבית שלו! מה אתם מציעים במקביל שיסכן את פרנסת משפחתו? שיבגוד
במשפחתו?! שיגיד את האמת אודות הסבון שנתקע איתו?
ונא לא לשכוח כבוד הרב, שבסוחר חנות מכולת עסקינן; וישנו עוד
סוחר קמעונאי, סוחר בתים, סוחר בניינים, סוחר נדלן וסוחר
קרקעות... ומידת ההבנה / ההשלמה שהחברה העמידה לרשות מיודעינו
סוחר המכולת, משתנה ועולה בייחס מתמטי עם תחום העיסוק או בעצם,
עם גודלו. אם כתוצאה מהשקר "המובן" שילמת יותר אלף דולר לסוחר
המכולת, הסוחר הזה ועם כל הכבוד וההבנה יוזמן לתחנת המשטרה,
ייחקר וייעצר; אולם כל שוטר יצחק לך בפרצוף, אם תתלונן בפניו
על סוחר קרקעות שמכר לך דירה ששווה ששים ותשע אלף דולר בשבעים
אלף!
והמישוואה המתמטית עולה ועולה עד שמגיעה לנקודת השיא. לפיסגה!
מה לא אעשה בשביל מדינה! אני אשדוד אהרוג בשביל המדינה שלי.
אני לא אשקר אם מדובר בעניין לאומי?!
מה לא עושים למען הלאום! מה לא עושים למען המדינה! מה לא עושים
בשביל האומה! בשביל העם! הבוחרים! הילדים. הבנים.
מרגע זה והלאה, כאשר טובת הכלל עומדת על הפרק, "שיקול האדם" או
המעגל / הכדור ההוא שציירתי לפני כן, הוא בשיאו. לא רק שאין
שום כלל או חוק שיכול לחמוק ממנו, אלא גם הנפח של הכדור הוא
בשיאו. האינטרס של הכלל הוא מעל לכל ולרשותו עומד הכל. אם
תרצה, זהו הכלל המנחה הייחיד שיכול לפעול באותו המעמד ובאותה
הזירה.
כאן כבוד הרב, בידיוק בנקודה הזו הפוליטיקה נכנסת למעגל הזה,
בנפח הכי גדול של "שיקול דעת", במימד כמעט דמיוני, כמעט בלתי
אנושי, ולבטח בלתי מוגבל, ע"פ חוק וע"פ המוסר.
אינני טוען בזאת, כבוד הרב, שבכדור הפורח של "שיקול הדעת" של
הפוליטיקאים, רק השלילי והשקר נצבים שם ככלי שרת לרשותם כאשר
באים לשקול דברים ברומו של עולם, אלא, גם השלילי גם השקר נצבים
לרשותם, וטובת הכלל היא זו שנותנת תוקף לשימוש בהם - בכלים
המפוקפקים אלו; וכמובן אם אין ברירה אחרת, אם אין מנוס, אם צו
השעה מחייב, ועוד מליון אם ואם, שכל "אם" כל אחד כבד יותר
מהשני, וכאשר כל כובד שיקול דעתם, מונח לו ולא במקרה על אותו
משקל של תוצאת החלטתם, שתשפיע מטבעה על רבבות, על עם שלם, או
על חתך ממנו.
פוליטיקאי טוב נמדד, כך אומרים, בכמות הצעדים שמחשב קדימא.
מכאן, פוליטיקאי שלוקח בחשבון עשרה צעדים, הינו טירון לעומת מי
שחושב מאה צעדים קדימא או אפילו מאה שנים קדימא. לשני קוראים
בעל חזון, בימינו.
הפוליטיקאי ולמעשה כבוד הרב, הוא לא בהכרח המנהל את סדר יומנו,
כי המנהלים את סדר יומנו בפועל הם המנכ"לים הסמנכ"לים שלרוב הם
אינם אנשים פוליטיים גם אם הם מנויים פוליטיים; ובמקרים
מסויימים אף נאסר עליהם להשתייך לזרם פוליטי מזוהה. [שופטי בית
משפט העליון למשל, מנכ"ל ביטוח לאומי למשל...]
אם כן, הפוליטיקאי והלכה למעשה הוא המתכנן את סדר יומנו מעט
בהווה, והרבה יותר לעתיד. המילה מתכנן גם נוחה יותר לשימוש
בעתיד.
לא קל לתכנן את העתיד כבוד הרב. לא רע לתכנן את העתיד. ניתן
לתכנן את ציביון האומה למאה הבאה. כדאי לתכנן ולהערך לגבול
בטוח ומסודר ולכל טווח של עתיד. יש לתכנן את פני האומה המוסרי,
ולנסות להוריד מהכיעור שנסחפים אליו בעל כורחינו בהווה, כך
שנוכל לשלוט בו קצת יותר בעתיד. יש לתכנן את המסר החינוכי
הרצוי לעתיד האומה הנראה לעין וגם לשנים רבות. איזה מילים יפות
נכון...? משפטים מוכרים ויפים נכון...?
אני מניח, מבלי שום אירוניה, שאם היו מביאים היום את הסיפור
המביך של דוד המלך בערוב ימיו, לאישור וועדת חינוך מרכזית של
הכנסת, היא היתה שוללת ודוחה מכל וכל את הופעת הקטע הזה בתנ"ך,
מחמת המסר הלא מוסרי, שעלול להשפיע על הקוראים בכלל ועל הנוער
בפרט, ובאופן שלילי למדי.
יתכן ואף תועלה הצעה נועזת בוועדה כזו, כמו להפוך סיפור כזה על
פניו, לשנות עובדה הסטורית ולשקר במצח נחושה! ולמה לא, אם במסר
חינוכי לנערינו לבנינו - עסקינן! איזה טוב יצמח מזה בלדעת על
סיפור דוד בערוב ימיו, על יונה והתחמקותו, איזו דוגמא נלמד
מהבן הסורר של דוד , מהילדים שנשרפו חיים של אהרון הכהן, אם
ניתן לפסוח פשוט על כל הסיפורים התימהוניים האלה, מבלי להתעכב
עליהם ולהקים להם ביוזמתינו צומת היסטורית, עם רמזורים תאורה
ומרכז קנייות מפואר, דבר שימשוך "בכוח" את תשומת לב התייר
ההסטורי! בשביל מה טוב כל זה? אני משוכנע כבוד הרב, שאלו יהיו
עיקרי הטענות של וועדה אחראית בת ימינו, אילו תובא בפניה הכרעה
מעין זו: האם לפרסם, אם בכלל, עובדות מפוקפקות כאלה במתכונתן
הנוכחית? ואם בכלל, בשביל מה זה טוב!
את זאת אבקש לומר: בורא עולם ברא אותנו, נתן לנו בנדיבותו
תבונה הגיון ושכל, תשתמשו בהם, תפתחו אותם, תפעילו שיקול דעת
ובמינון שתבחרו בו, אבל אל תבינו מזאת שבבואכם להפעיל שיקול
דעת בלתי מוגבל, אי-ההגבלה הזו כוללת הוויתור על כל כלל
במיגרש!! לא ולא!!
רוצים בדוגמה של כלל אחד שיכלתם להקריב אותו "בקלות" על מזבח
שיקול הדעת?
תשובה: האמת.
האמת הלא מחמיאה והאמת הטובה. האמת החסרה והמושלמת. האמת היפה
והאמת המכוערת. לא לסלף או ליפות את האמת. לא לשקר.
והעיקר מכל: לא להסתיר את האמת כי כמוה לשקר!
לא להסתיר את האמת גם לצורך הדבר הכי חשוב והכי נעלה מבחינתכם.
וגם אם "שיקול דעתכם" מורה לכם ובאופן ברור שהעלמת האמת, במקרה
זה או אחר, הינו צעד נכון חינוכי ומתבקש לטובת העתיד, לתיכנון
העתיד.
תיכנון העתיד הינו וככל הנראה, שטח השיפוט הבלעדי של הבורא
יתברך; ואל לנו להכנס לשטח הזה לפי הכללים שלנו; כללים,
שבתנאים מסויימים וברמה מסויימת, שיקול דעתו של האדם יכול
להתעלם מהם כאינם, ברשות החוק ובחיפוי המוסר.
לעניות דעתי כבוד הרב, הבורא הגביל את "שיקול דעתו" של האדם
בתחום הגבולות של האמת, ואף ביטל אותו. אין שיקול דעת כאשר
מדובר באמירת האמת; ולא רק זאת: כגודל האמת (גודל המקרה
וחשיבותו) כך גודל הבמה עליה תיחשף אותה האמת. תורתינו הקדושה,
סיפרה לנו את כל האמת, בפרק הלא מחמיא לילדי ישראל אבינו.
שנים עשר ילדים שלא זכו בלבד למעמד המכביר: בניו של..., אלא,
ולימים ייצגו את כל שבטי ישראל, ויזכו לעמוד בראשם, כל אחד על
ראש שבטו, לדורי דורות; לעולמי עד.
תורתינו סיפרה לנו את כל האמת, באחד מפירקי ההיסטוריה הקשים
ביותר, כאשר האדם מגיע לשיא הכיעור, שיא הקינאה, שיא האכזריות;
עושה את מעשיו לאדם לא זר לו - לאחיו דמו ובשרו, וממשיך בדרכו
בקור רוח, מבלי לעצור לרגע חושבים, לרגע חרטה, לרגע של רחמים
אנושיים של רגש אנושי הבסיסי ביותר; ממשיך בדרכו בלי קושי,
חותם ומעטר את פישעו בעוד פשע "זוטר": "לרמות אב " - אביו של
יוסף בנו - לא רק אביהם שלהם, וזה האחרון לפחות פשע עם אות
קלון.
פרק אכזרי בלתי אנושי, שמשאיר את הטוב התם והרע פעור פה והמום
מכמות אדירה ושופעת של רגש שלילי, שנשפך בפרק הזה בלי חשבון
כמים ...
ולהבדיל אלף הבדלות, גם בפרק האנושי של עקידת יצחק נשפך רגש
אנושי (והפעם חייובי) מבלי חשבון וכמים.
הרי כל הקטע הזה של עקידת יצחק הוא ניסוי אחד גדול לרגש האנושי
גרידא! עד כמה ניתן למתוח את הרגש הזה - והשאלה הראשית שהתורה
ביקשה לבחון היא: האם הרגש עולה על השכל האנושי או הרגש עולה
עליו? מה היא מידת הייחס בינהם?
האמונה באלוהים בעיקרה, כבוד הרב, לא באה מתוך הרגש היא באה
מתוך השכל, מתוך ההגיון, או בוא נקרא לדבר הזה: "מוח"; ובעצם:
לא צריך להיות חכם גדול בשביל להאמין באלוהים; בשביל להבין
שהעין שמתבצעות דרכה מאות אלפי פעולות כל אלפית השנייה מישהו
עשה אותה. ומנגד, צריך להיות טיפש בשביל לומר שזה נעשה מאליו,
שהעין נעשתה מאליה או שהאיבולוציה עשתה אותה - או תרמה להסבר
התהוותה.
עם כל הכבוד לתורת דרווין לאיבולוציה, הם מתעלמים מדבר חשוב
אחד: התיכנון; ולא סתם תיכנון. העין היא לא רק מעוצבת היא
מתוכננת, ולא תיכנון של מה בכך... היא מתוכננת לתאם בין מאות
אלפי פעולות שמתבצעות בו בזמן ותוך כל אלפית השנייה ותוך כל
שנייה ושנייה. ישנו עוד אלמנט חשוב שמתעלמים ממנו גם באופן
תמוה: בוא נסכים איתם שהעין היתה חייבת להתפתח ולהגיע לממדיה
הנוכחיים מכוח תורת האיבולוציה - תורת ההתפתחות, דהינו כל דבר
התפתח מדבר יותר מופשט, וגם הדבר המסובך ביותר התפתח בעצם
ממשהו פשוט ומופשט: נגיד "תא". הבה נמשיך לרגע עם ההגיון הזה:
הם מסכימים בינם לבין עצמם, מודים בזאת ומלמדים את זאת, שהעין
זה דבר מפותח ביותר משוכלל ביותר מסובך ביותר. הם יודעים, לא
פחות מאיתנו, מה זה עין, ואינם מכחישים את עוצמת הייצירה...
ואף מלמדים אותנו על העין, דרכי פעולותיה ונפלאותיה. הם גם
מודים בפה מלא, שכל פעולה ופעולה כל תא כל ניב כל תיאום לקח לו
הרבה שנים להתפתח - מדידותיהם נעשות במליוני ומליארדי שנים -
עד אשר הגיע לשלב השני. כל תא לקח לו מליארד שנים, או מליון,
או אלף שנים עד שעבר לשלב הבא של שני תאים, שהוא קצת יותר
משוכלל מתא אחד.
ונא לזכור, כבוד הרב, שמדובר בנתיים אך על החומר על בניית
החומר; דהינו, אומנם עצב הראייה נבנה מתאים חיים, אך העצב הזה
לא יועיל בכלום, אם הוא לא יעבוד בתיאום ובהרמוניה, עם עוד
מספר מליוני עצבים שונים אחרים, שכל אחד ואחד מהם הוא ממשפחה
אחרת מכתובת אחרת בעל תפקיד אחר, ופשוט לא קשור בשום הבט
באחיו, העצב שנמצא על ידו ממש ודבוק בו; כי לכל אחד תפקיד אחר,
משימה שונה ואם תרצה ייעוד אחר.
התיאום בין כל העצבים האלה, אחים הם אם לאו, התיאום בין כל תא
ותא - פשוטו כמשמעו: בין כל תא ותא, הוא זה אשר מאפשר לנו
לראות לחייך לבכות להתרגש לדבר ואפילו לישון; וגם כשהאדם יושן
אגב, הגוף שלו לא מפסיק לעבוד, וישנן פעולות שהגוף מבצע אותן
דווקא כשבעליו יושן.
כלומר, ישנו דבר שנקרא לבנות את החומר, היינו את עצב הראייה
ואת זה השני היושב על ידו, וישנה עוד בנייה של לתאם בין פעולות
שני העצבים שכבר נבנו; כי אחרת, אם לא יפעל התיאום הזה נכון
ובתיזמון נכון, אם התיזמון התיאום הזה לא ידפוק כמו שעון, תהיה
שמה מלחמת גוג ומגוג. פשוט אי-אפשר אחרת, ולא בגלל שכדאי ויותר
טוב לתאם, אלא כי אי-אפשר אחרת; לא ניתן אחרת.
בניית התיאום הזה, הנדסת התיאום הזה, הוא סוג אחר של בנייה,
שלעניות דעתי, הוא קצת יותר מסובך מבניית החומר עצמו, ועם כל
הכבוד לחומר המשובח והמשוכלל!
זה יותר מסובך לעניות דעתי, כי מדובר בתיאום של קצת יותר משני
עצבים. מעל ומעבר לשני תאים... שיש לתאם בין פעולותיהם.
ונחזור ונסכים לרגע שגם התיאום הזה נבנה לאיטו לפי תורת
האיבולוציה, וכל דבר התפתח מדבר יותר מופשט; ואם "מוצר" בן
עשרה תאים לקח לו להתפתח מאליו מליון שנה, אזי ולכל פעולת
תיאום בין מערכות לקח מליארד שנה; ובוא נגיד שלמוצר המוגמר
היגענו במספר מליארדי שנים או בכמה מליוני שנים; ובוא נעגל
למספר עגול מובן וברור: מליון שנה. האדם על כל תאיו ומערכותיו,
לקח לו להיווצר מאליו מתא אחד ועד למספר מליארדי תאים ומערכות:
מליון שנה.
האלמנט החשוב שמתעלמים ממנו, המדענים והמשכילים וסתם "עמך"
שהאמינו בתורת האיבולוציה ובהגיון שעומד מאחוריה הוא: ואיך
ניתן לדבר כה מסובך להבנות במשך זמן כל כך ארוך, מאות מליוני
שנים, מליארדי שנים, אתם מסכימים עם אורך הזמן, מבלי ששום דבר
יפריע או יחבל בעקבייות של הבנייה!? איך יתכן ששום דבר לא
הפריע למהלך בניית הייצירה! הרי אם לא היתה עקבייות בתהליך הזה
לא יכלה להווצר התפתחות, וזהו עיקרון האב עליו מתבססת כל תורת
האיבולוציה! מה אם נכניס לעסק את תורת ההסתברות, שמוסכם עליה,
ומיסודה הינה מדעית: אם ניתן לתינוק בן עשרה חודשים שזה עתה
למד ללכת, לחצות רחוב ראשי סואן, (אוטוסטרדה) מלא במכונייות,
איזה סיכוי ישנו לתינוק הזה שיגיע אל עברו השני של הרחוב
(עשרים מטר) שלם בלי להפגע?! ואיזה סיכוי תחשב לאותו התינוק,
בשביל לחצות את כל כדור הארץ ברגל?!
הרי מוסכם מראש על כל אדם, מאמין הוא או לא, שהיתה עקבייות
בבריאת האדם כגוף וכמערכת. הרי לא נוצרה קודם האוזן ואח"כ היד
ופיתאום הופיע לו הכבד משום מקום!! כלומר, היתה עקבייות
ועקבייות מאוד עדינה וחכמה.
איך זה, ועקבייות זו נשמרה לאורך כל הדרך... בלי שום הפרעה או
חבלה! מה עם המטאורים? מה עם אסונות הטבע? מה עם האסונות מהסוג
שיכלו לכלות ולהכחיד את גזע הדינוזוארים - היצור הכי חזק שחי
אי-פעם על כדור הארץ ולפי העדות של אותו המדע! של אותם
המדענים! של אותו ההגיון!
והשאלה העיקרית היא: אם מוסכם מראש שהיו בדרך התפתחות הייצירה
אסונות טבע אדירים, ואפילו כדור הארץ בעצמו נוצר מהתפוצצות אחת
גדולה מאסון אחד גדול (המפץ הגדול - לפי התאוריות המדעייות
שלהם), ואם כן, איך שאחרי כל הפרעה אחרי כל אסון, קו הייצור
הזה של המכונה העדינה הזו, חזר אוטומטית לנקודת ההתחלה ממנה
זינק, והמשיך עד אותה נקודה ממנה הפסיק רגע לפני האסון!!! האם
היתה ברשות הטבע כספת חסינה ומשוכללת בה החביא את הכתובת של
"נקודת ההתחלה"?
והרי לך כבוד הרב, הסתירה הגדולה מכולן, שמזמינה אותה בעצמה
תאורית האיבולוציה, אך לא נותנת עליה את הדעת:
א' - או שהיה שקט ושלווה במשך מליארדי שנים במערכת השמש בכלל
ובכדור הארץ בפרט, ולא התרחש מאז ומעולם שום אסון טבע, חריג או
לא, שיכל להפריע ל"בריאה" שנעשתה מאליה והתפתחה לה ממש כבתוך
מעבדה ובחממה נוחה ושקטה, וזה מה שמסביר את היצירה הנפלאה
שהגיע אליה הטבע, את ההגיון שבדבר, את העקבייות המדהימה...
[דבר שנסתר על ידי אותם מדענים מכל וכל. כן היו אסונות ואסונות
נוראים! הפיצוץ הגדול, הכחדת הדינוזאורים, רעידות האדמה החזקות
שגרמו לשבר הסורי למשל, הרי הגעש שכולם היו פעילים פעם;
המטאורים שמידי מליוני שנים התנגשו בכדור הארץ וגרמו לתאונות
מצערות...].
ב' - או שכן ומטבע הדברים, היו והיו תאונות פיצוצים הכחדות
ואסונות; אבל בד בבד, היה איזה שהוא מנגנון שאיחסן את כל
הנתונים אליהם הגיעה האיבולוציה (הטבע) בכוחות עצמה, ומנגנון
זה שמר נתונים יקרים אלה עד שעבר האסון האדיר של הטבע, עד שעבר
זעם... או אז כאשר הכל הסתיים ובא על מקומו בשלום, הכל היה שוב
מוכן ומזומן להמשך קו הייצור הטבעי, ומאותה הנקודה ממש ממנה
הפסיק, כאשר האסון התרחש! וזה מה שמסביר את היצירה המושלמת
אליה הגיע הטבע... זה מה שמסביר את העקבייות הנפלאה והמדוייקת
שבייצירה. ואילולא המנגנון הזה, יהיה שמו אשר יהיה, לא היה
ניתן לעד הסבר, לעקבייות המושלמת של היצירה, בתוך התמונה
הכוללת.
מנגנון זה בימינו יכול להקרא קובץ במחשב (לא די.אן.אי שגם הוא
שומר קבצים ששום מחשב לא יכול לשמור או להתחרות בו; והרי אנו
מדברים על יצירת ה- די.אן.אי בעצמו), בימינו ניתן לקרוא
למנגנון כזה: כוח אנטלגנטי כלשהו. [ודבר מעין זה נסתר ונשלל
מכל וכל ע"י אותם מדענים ו/או אותה תיאוריה איבולוציונאלית,
הטוענת כי היצירה נוצרה בכוחות עצמה ומכוחות עצמה, בלי שום
התערבות של שום כוח זר אינטלגנטי, ויהיה שמו אשר יהיה].
כבוד הרב. אמונתינו באלוהים באה מתוך ההגיון לא מתוך הרגש. היא
באה מתוך השכל הישר וההגיוני, שיש לנו שליטה מלאה ואבסולוטית
עליו; היא באה מתוך החלק הרציונאלי ולא מתוך הרגש ששולט בנו
לרוב.
אכן, אני יכול לאהוב את אלוהים וזו פעולה רגשית; כי הוא טוב
אלי, כי הוא רחום וחנון וסלחן ומבין אותי ונדיב אלי וטוב לכל
הבריות, אך האמונה בו היא פעולה שיכלית לא רגשית. היא פעולה
הגיונית ושקולה שיש לי שליטה מלאה עליה, כאדם עצמאי שמפעיל
מנגנון הגיון עצמאי וחופשי.
אני מאמין, שאגב מבחן האמונה, הקשה לכל הדעות, שנבחן בו אברהם
אבינו ועמד בו בכבוד, הרי זה היה בדיקת מעבדה פסיכולוגית
הראשונה מסוגה בהיסטוריה, ומזמין הבדיקה ולא אחר, הוא הבורא
בכבודו ובעצמו: האם הרגש עולה על השכל או להפך! ובאיזו מידה!
או בלשון אחרת: האם החלק שנשלט ע"י האדם במוח, השכל הרציונאלי,
מפותח דיו באדם בכלל ובאברהם בפרט, או שהחלק השני שבמוח ששולט
לרוב באדם, הרגש, הוא זה השולט הכמעט בלעדי עדיין באדם, ואיזה
ייחס ישנו בין שני החלקים שבאותו מוח: השכל ששולט בו האדם
והרגש שהאדם נשלט על ידו.
הרי אברהם אבינו יכל לעצור בבוקר היום הראשון מלבצע את ההוראה,
היו לו שלושה ימים, יכל לעצור באמצע הדרך כאשר כבר התחיל ללכת,
יכל לעצור עוד באותה לילה - עוד מאותו רגע כשקיבל את הוראת
הניסוי, יכל לתת למלוא הרגש שלו לפעול, ותיכף ומיד לתת את
התשובה האנושית המתבקשת: רגע רגע רגע... עד כאן! זאת לא היתה
הוראה מעכשיו לעכשיו ולדעתי לא במקרה; הוא ישן על ההוראה הזו
עד הבוקר - אין לי מושג אם הוא ישן בכלל, אך היתה לו הזדמנות
אחת ושתיים ועשרות לשקול ולצאת מזה, היו לו הרבה נקודות
יציאה... וניתנו לו בכוונה תחילה...
ושוב, אם ההוראה היתה ניתנת מעכשיו לעכשיו, אזי תוצאות הניסוי
היו מוגבלות: או שהשכל שולט או שהרגש שולט, אולם באיזו מידה לא
ניתן לדעת; או יש אמונה או אין אמונה, באיזו מידה אין לדעת. אך
הבורא ביקש בדיקה (ניסוי) הרבה יותר רחבה, ולא שאף לתוצאות
מוגבלות אלא לתוצאות נרחבות ביותר עם טעות דגימה אפסית, עם
אחוז סטייה אפסי.
כלומר, אם אברהם אבינו היה "נשבר" בשעה עשר בלילה, זה לא היה
כמו להשבר בשתיים לפנות בוקר, ולבטח לא היה אותו הניקוד אם
אברהם אבינו היה נשבר ממש בשעת המעשה ברגע ששלח תכלס את ידו
למאכלת... כלומר, אלוהים הבורא, ציפה לאיזו שהיא "שבירה" באיזו
שהיא נקודה, ופשוט ביקש הלכה למעשה לבדוק את זאת, וכי אחרת היה
מקיים את הניסוי מיסודו?!
וכמו שאומרים, השאר הוא היסטוריה: אברהם אבינו עמד במבחן והגיע
לניקוד הגבוה ביותר, המושלם; הוא ייצג את האדם בכבוד ואמר בקול
רם וצלול: כן. אנו שולטים כבר בשיכלנו, אנו שולטים בעצמינו.
האדם כבר עומד על רגליו. מאמין אני, שעם תוצאה חד משמעית כזו,
אלוהים, אלוהינו התגאה במעשה ידיו, ביצירתו, לא פחות מגאוותו
באברהם אבינו. על זה נאמר: נחת רוח ליוצרו...
כבוד הרב. ובכל זאת, ולמרות התוצאה הסופית, הרי זהו סיפורו של
הרגש. ולמרות התוצאה בה ניצח השכל את הרגש, אך זהו גם סיפורו
של הרגש, ולפחות בחמישים אחוז ממנו. הרי התורה ביקשה, בכל זאת,
לספר לנו את הסיפור; לנו, ויכלה לצאת מנקודת הנחה שאנו, הרוב,
איננו מגיעים לרמתו של אברהם אבינו; הרגש אצלינו עולה במקצת על
השכל; אנו הרוב ובוודאי, שולטים פחות בעצמינו מאשר אברהם
אבינו; אנו ובוודאי לא היינו מגיעים לניקוד הגבוה שלו וגם לא
מתקרבים אליו. הרגש, הוא הצד החזק אצלינו, והשכל - החלק המודע
שאנו שולטים בו, הוא קטן יחסית לעומתו.
אני לא פונה לבן ארבעים כפי שאני פונה לבן עשר באותו נוסח
וניסוח, כי אני מניח ובצדק, שבן העשר לא יבין אותי מיד ולא
באותה הצורה; אני צריך להתחשב בכלים ההבנתיים שעומדים לרשות בן
העשר. הכלים שעומדים לרשותינו לקליטת הסיפור של הניסיון הזה,
מורכבים יותר מחומר רגשי מאשר חומר מוחשי הגיוני שאנו שולטים
בו; גם סוג הנושא בו מדובר, קרוב יותר מטבעו לחלק השני של
המוח, לרגש.
כלומר, יכלנו לצפות מהתורה כאשר ביקשה להעביר לנו את השדר - את
סיפור הניסיון, שתפנה קצת יותר לרגש שבנו, ולא לחלק המעשי
והמוחשי! הן בגלל חולשותינו ועיצובינו והן בגלל הסוג של השדר
עצמו, שמחציתו כאמור מדבר ונוגע ברגש! משהו קצר סימלי שנוגע
באיזשהו עצב רגשי, וגם במטרה להפיק אפקט מתבקש למסר עצמו
להבנתו לעומק, משהו מעין: ויבכה אברהם. נדדה שנתו... ויצחק לא
התנגד, ויתנגד יצחק, ויאחוז אותו בכוח, ויעזור לו יצחק להדק את
הקשירה...
ידוע שהתורה היא חסכנית (כמעט קמצנית) במילים ובאותייות, אך
בקטע הזה ולדעתי, קמצנותה עלתה לאין ערוך... במישרין, רק שני
פסוקים הופשרו והועמדו לרשות תיאור המעשה עצמו, ששיאם הוא
כידוע: ויעקוד את יצחק בנו; שיאם, כי העקדה הזו הינה הצהרת
הכוונה האמיתית, דבר שכבר אין חזרה ממנו...
ושוב, הקמצנות בשיאה, מבלי להתחשב בנמען ומבלי לפנות אליו
בשפתו; שזהו המקום האידיאלי להשתמש בה... ובמקום זאת, השאירה
את העבודה לתלמוד חכמים, לפירוש חכמים, לרש"י, ובעצם, השאירה
לנו את זה. הטילה עלינו את המשימה, בלהבין את הנושא מכל הבטיו.
לא כך, כבוד הרב, היה הדבר בפרשת יוסף ואחיו. התורה לא חסכה
בפרטים ואפילו ירדה לפירטי פרטים. את הפרשה הזו, כבוד הרב,
קראתי פעם אחרונה מלפני כעשרים שנה, לצערי ובעוונותי; ובכל
זאת, אני זוכר אותה ולפרטי פרטים. כן, אני מבקש להוכיח בזאת
שאילולא היתה הפרשה הזו משתרעת על פני הרבה עמודים ופרקים, לא
הייתי זוכר אותה בבירור. הבור, השימלה המגואלת בדם העז,
הבדואים המצרים שעברו, הוויכוח הנוקב בין האחים, והכל על
השולחן ובפירוט, לפני ואחרי המעשה, החלומות המטורפים של יוסף
שבגללם לכאורה נגרם הכל, מעשה הרמאות (הכנת אליבי) לאדם זקן
לאב, בצירוף הניסוח המלא לאליבי המטורף מילה במילה; וזה עוד לא
הכל, היה לסיפור המשך מכובד במצרים, עם אחיו התאום ועם כל
אחיו, ויפלו איש על רעיהו, ויבכו ויתחבקו... ולאורך כל הסיפור
הזה, מהצהרת הכוונות והוויכוח הסוער שהתחולל בין האחים בדרך,
עד עליית יעקב למצרים לפגוש את בנו, לאורך כל הסיפור לא היתה
שום קמצנות בתיאור העובדות מצד התורה: מה הם חשבו מה הם אמרו
מה התכוונו מה עשו ומהו מוסר ההשכל (האמת תתגלה) בצורת רמז
יותר מדי עבה!
אם ירצו פעם לעשות סרט מהסיפור הזה, לא יהיה צורך בתסריט.
התסריט נמצא. ואולי אף יחתכו ממנו, ברוח הדור, בשביל לקצר.
שם, בסיפור העקדה התקמצנה התורה בתיאור... וכאן, בסיפור הלא
מחמיא - בלשון המעטה... הרחיבה!
סתירה בגודל פיל!
יש לזכור שלוש נקודות מרכזייות, דרכן ניתן להפריך אי-אלו
טיעונים שיבואו להסביר, לכאורה, את מקור הסתירה:
א' - הסיפור של מכירת יוסף קרה באותה תקופה של אברהם אבינו
ועקידת יצחק. מדובר בנכדים של יצחק, ולכל הדעות זו אותה
התקופה; ואין לטעון שכל תקופה ושיטת הניסוח שלה... ועל אף
שטענה כזו הינה מוטעית מיסודה, הרי אני מביא את ההבהרה הזו,
במטרה להוריד כל ספק שבספקות.
ב' - (אין נקודה משותפת בין שני הנושאים/המקרים; וממילא הניסוח
שונה מטבעו... ): אין ביסוס לטענה מעין זו, כי בשני המקרים,
הנושא המרכזי שלהם היה רגשי. הרגש הוא החומר שנטחן בטונות
בעקידת יצחק, וגם נשפך כמים בפרשת האחים לבית ישראל. אומנם לא
באותו סוג של רגש עסקינן:
האחד הוא חייובי נעלה של אהבת אב לבנו והקרבת האהבה הזו על
המזבח, ממש על מזבח העצים, ככתבו וכלשונו, ובשני משתולל לו רגש
שלילי ביותר מבלי שום מעצורים. בסיפור הזה אנו נחשפים לשינאת
האחים המכוערת ביותר, לרגש השינאה החזק ביותר והשפל מכולם, וגם
בוחנים בעקבותיו ותחת זכוכית מגדלת את שאר הרגשות השליליים
והעזים שבאים בהמשך, מבלי להסתיר שום תיאור או לטייח.
אין ספק שגם בסיפור של בני יעקב ברגש אנושי עסקינן. רגש לעומת
שכל (שכל אנושי רציונאלי שעליו שולט האדם); ובמקרה מצער זה,
הרגש עלה על השכל וינצח, היפוכו הגמור של המקרה של אברהם
אבינו.
ג' - (ההשלכות ההסטוריות של שני הנושאים/המקרים אינן ממוענות
לאותה הכתובת... וכתוצאה מזאת ניסוח הדברים שונה... ): ואולי
זו הנקודה החשובה מבחינתי: הסיפור של האחים ישראל, הוא סיפורו
ההסטורי של כל ישראל, הוא חלק ממורשת ישראל ולכל הדורות. כי
בשמם ניקרא ותחת שבטם נלך.
הסיפור של האחים ישראל הוא כתם מצורע לכל הדורות, זהו סיפור לא
מחמיא למורשתינו במיוחד, וזהו סוג מהסיפורים שעדיף לשכוח...
לעומת הסיפור של עקידת יצחק שגם הוא מהווה חלק ממורשתינו;
ולהבדיל, זהו עץ שאוכלים מפרותיו עד עכשיו, זהו מקור הגאווה
שלנו, קודם כל כאנשים ששולטים בשיכלנו הישר בשיכלנו הטוב,
ששולטים אף בריגשותינו, ואח"כ כיהודים שמאמינים באלוהים
ועובדים אותו מבלי תנאי או מחיר.
ואם נבוא לוועדת החינוך של הכנסת: עוצו לנו עצה, מה נעשה עם
שני הסיפורים שלפנינו? אנו הולכים להדפיס ספר הסטורי, בו
יופיעו שני הסיפורים; איזה סיפור נסתיר קימעה ואיזה סיפור
נבליט בהרחבה?
איזה סיפור תסתיר ותעטוף ברמזים לא ברורים וקמצנים שרק רש"י
יכול לפענח אותם, ואיזה סיפור תבליט בהרחבה על כל מה שמשתמע
מכך?!
אין לי ספק, שגם הבן שלי בן השבע, יידע לענות על השאלה לעיל,
ויידע לענות נכון. הוא יקלע למטרה ובהגיון בריא דווקא. בהחלט,
יש להבליט את סיפורו של אברהם אבינו ואת השני יש להסתיר עד כמה
שאפשר, במטרה לצמצם את נזקיו, את הנזק החינוכי שבמסר שישודר
לדורי דורות.
אין שום סיבה שיהיה להפך. ובצדק!
כמעט בצדק...
כי תורתינו מצאה, ובכל זאת, סיבה אחת אחרת (להיפוכו של
הההגיון...) וביקשה להעביר לנו את המסר דרכה, באופן ברור
ביותר, כן ביותר, שקוף ביותר, ובאופן עקבי לאורך כל התורה,
לאורכה ולרוחבה:
תהיה כן בן-אדם, ואל תסתיר שום אמת, גם האפלה מכולן, וגם לטובת
הכוונה הכי מוצדקת, שההגיון שלך יסמן לך!
ואף לטובת תיכנון העתיד, עתיד בניך, עתיד עמך, הרי אף מורה או
מחנך ירצה שבניו ילמדו דוגמה רעה!
רק בזאת לא! רק בסיפור עם האמת לא! אין לך את הזכות בלהפעיל את
שיקול הדעת, גם אין לך את הרשות בלעשות זאת.
את האמת תאמר גם אם היא מרה. בעיקר אם היא מרה. בעיקר אם היא
אפלה; או אז יהיה עליך דווקא להבליטה לסמן אותה ולהצביע עליה.
גם אם זה מנוגד להגיון שלך, להגיון הבריא שאני נטעתי בך; גם אם
זה לא הולך יד ביד עם תיכנון עתידך; גם אם זה נוגד את אחד
החוקים האנושיים הבסיסיים, בלנסות ולשלוט בעתיד ביד רמה; וגם
אם זה סותר את החוק האנושי: "המטרה הטובה מקדשת את האמצעים..."
בזאת, אין לך שיקול דעת בן-אדם; ובכל הרמות אליהן תגיע.
אל תגמגם בלאמר את האמת.
אל תהסס בלאמר אותה.
ואת האמת המרה דווקא תבליט.
תעשה ותשמע.
זוהי ולדעתי הענייה כבוד הרב, המסקנה והיחידה לסתירות המכוונות
בתורה, שנדרשתי להן לעיל, ומניתי להן שלוש הבהרות; וכדוגמה אחת
מתוך רבות, למסר שביקשה התורה להעביר לנו, באופן עקבי, לאורך
כל התנ"ך.
הפרק הרביעי:
כבוד הרב,
כאשר חלפה במוחי המחשבה בלשגר לך מכתב, נתקלתי מעצם המחשבה
בבעיה: סיכמתי עם עצמי שזה יהיה מכתב מכובד כבן עשר שורות, ולא
נאה לעשותו פחות, אחרת זה לא ייראה כמכתב ועוד ממדינה
למדינה...
אבל הבעיה שלי היתה, איך אני אמלא אותו!! במה אמלא אותו...
הרעיון שעמד מאחורי שיגור המכתב הוא: מדוע לא שומעים את קולך
הברור בפרשת דרעי לכאן או לכאן? ושוב - הבעיה: ומה אני אכתוב
אח"כ?! מה אני אשלח מכתב בן שורה וחצי לכבוד הרב ממדינה
למדינה?!
טיקסתי עצה עם עצמי, שאוסיף ואקשט את המכתב הזה במספר פסוקים
שאיכשהו קשורים בעניין, ושעדין אני זוכר מלפני עשרים שנה, וכך,
אוכל להגיע לעשר שורות מכובדות.
התחלת המכתב היתה בעייתית בפני עצמה... עד שהחלטתי שאם לא אתן
לעט שלי חופשייות לשום דבר לא אגיע; וכך כבוד הרב, הפסוקים
הספורים ההם שבאמת נזכרתי בהם, הולידו את כל הדפים האלה.
מרגיש אני את החובה, כבוד הרב, בלציין איך נולד המכתב הזה, כי
רואה לנכון להדגיש, שיוזמת המכתב הזה היתה עצמאית לגמרי,
ואפילו אני בעצמי לא חשבתי גם לא תיכננתי את המכתב הזה ואת
מימדיו.
אינני גם איש דת, כבוד הרב, רחוק מאוד מזה... כן אני מניח
תפילין ומתפלל יום יום שחרית ביחיד בבתי, אך ביום שבת אינני
מתפלל גם לא ביחיד, כי אינני רוצה לשקר את עצמי ואת אלוהי
וללכת אחרי התפילה לעבודתי... אינני גאה בזה. ואני אדגיש אינני
גאה בזה; אני מציין את העובדה הלא כל כך מחמיאה זו, כי היא
נפלה פשוט כאן; יש לי את הצורך והחובה בלומר, שעד כתיבת השורה
האחרונה מהמכתב, איש אינו יודע ממנו חוץ ממני; הוא נולד
מיוזמתי, האישית, וגם כך במקרה... לא ע"י איש דת, גם בוודאי לא
איש פוליטי... אני במרחק של יותר מאוקיאנוס מהפוליטיקה בארץ...
אני חי מעל לעשר שנים בפנמה, אחרי שעליתי ארצה ועשיתי את הצבא.
את המכתב הזה, ואני מרגיש את הצורך בלציין גם את העובדה הזו,
הינני כותב בתנאים בלתי אפשריים, תנאים אישיים... אינני כותב
את המכתב הזה על שובע, גם אינני נמצא על אי-שקט עם כוס תה
ביד...
היכרתי אותך כבוד הרב פעם. זה היה אם זכרוני לא מטעיני בשנת
שמונים כשעליתי לארץ, באסיפת עולים באיזה מרכז של עולים חדשים
ביבנה. יכול להיות במקום אחר אבל היינו ביבנה. דיברת אז חמש או
עשר דקות באולם שהצטופפו בו כמה עשרות אנשים, ואני הייתי
בתוכם. היית עם אותה הגלימה ורק כשחזרנו הביתה הבנתי, וזאת כי
סיפרו, שפגשנו שם את "החכם" הגדול מכולם בישראל. את הראשון
לציון. אני זוכר טוב טוב את הרגשת הפיספוס כששמעתי את זה - איך
לא התאמצתי לשבת בשורה הראשונה...
קולך היה נמוך גם אז, וחזק.
למיותר לציין ששמעתי מאז עליך, על ההצהרות הנזיפות... מהחדשות,
ודרך כל כלי תיקשורתי אפשרי; אולם הפעם השנייה שנתקלתי בדמותך
ממש כבמעמד אישי, הייתה באינטרנט. זה היה לפני כשבועיים
כשגלשתי באינטרנט והיגעתי איכשהו לאתר תחנת הרדיו הדתית
שנקראת: רדיו אלפיים.
ישנו מפעל מבורך שם שנקרא: והיו עניך נשואות... ראיתי ושמעתי
כמה מהדרשות שלך, ממש כבשידור חי, דבר שלא היה מתאפשר פעם לי
או לשכמותי.
באותו האתר, היה עוד דף שניקרא: "שאגת אריה". במקום הזה
התעכבתי ושמעתי את כל מה שיש לו: העיתונאי אמנון דנקנר, עו"ד
יורם שפטל, עוד עורך דין אחד, ועוד פרופסור אחד מאוניב'; וגם
הקדמה של הרב אורי זוהר, שלא הסתיר בה ואף הדגיש, שבזאת אנו
ניתן לכם לשמוע דווקא את הקול החילוני.
כולם, כל הקולות, היו כידוע בעד אריה דרעי ונגד העוול שנעשה לו
ע"י מערכת המשפט וע"י המדינה. חד משמעי. מחריד. ניתן להשתמש רק
במילה הזו, מחריד. אלו היו נאומים בעצקת של קהל רב, לא הצהרות
בעלמא ולא תוכננית של דעת יחיד, כי היו ברקע קריאות ותרועות...
כבוד הרב, גם אם לא הייתי נכנס לאתר הזה ושומע את הקולות
הברורים המחרידים ההם, הרי ידעתי גם ידעתי על המחלוקת העממית
הקשה שנרקמה סביב העניין הזה.
הקול הדתי (בד"כ) והברור נגד הקול החילוני (בד"כ) הברור.
לציין, שהקול החילוני לא היה פחות חזק וברור, אותו ייצגו
שופטים בישראל לא רק התיקשורת; מדינת ישראל ייצגה את הקול הזה.
לי ולשכמותי מהצד, לא נותר אלא לבחור: צד זה או צד זה.
ממש, להפעיל את ההגיון וללכת אחריו. או לצד זה או לצד זה.
קל לי ללכת אחרי הצד הרשמי, ולהגיד שמדובר בשופטים בראייות
במערכת משפט, של מדינה דמוקרטית. קל לי גם ללכת אחרי הצד השני,
בלי היסוס, ישנו שם ציבור דתי, שמאמין באלוהים, ישנם שם רבנים,
רבני הדור מועצת החכמים, ישנו שם אפילו ייצוג קטן של הקשת
החילונית.
ומה הבעיה שלי?! להפעיל את ההגיון או מה שארצה, וללכת לכאן או
לכאן. או אפילו עומדת לרשותי האופציה לא להביע שום דעה. שום
עמדה! הרי לא חייבים להביע עמדה בכל דבר, ולחפש מקום בכוח
באיזה שהוא צד מהצדדים! וזו האמת כבוד הרב. וככה גם נהגתי. מי
עומד עלי עם שוט? בחרתי לי באופציה האחרונה. כך נהגתי מאז
שהכרתי את הנושא, אני חושב מאז שהייתי בארץ. לא חייב להביע
עמדה ולא חייב לחפש וויכוח בכוח, ובכלל אני לא נמצא בארץ...
הרי יותר גדולים ממני מתעסקים בזה, ומי אני שאחלוק על דעתו של
שופט - כל שופט בארץ, או חלילה על דעתו של רב של איש דתי!
קטונתי!!
עד שהיגעתי לאתר הזה כבוד הרב. רדיו אלפיים. והיו עניך
נשואות... שאגת אריה. זה פתח לי פיתאום קובץ אחד שהיה רדום
מלפני עשרות השנים... קובץ שהייתי מהמר שכבר נשכח ונעלם. קובץ,
שברצון הייתי שם אותו עם הנשכחים...
זה לא היה ביג דיל דווקא, בפרספקטיבה קיומית של אז והיום,
המקרה של הבחור ההוא - הבן של הרב, שהלך למבחן בשבת, וכל
העניין הושתק ועומעם פן ייפגע כבודו של הרב! אך עלי זה לא עבד
טוב; אז, וכנראה עד היום; והשאיר לו צלקת אצלי שלא מכאיבה
דווקא, אך היא מכוערת, מעבירה בי חלחלה... הרגשה כזו שאעדיף
לוותר עליה... אעדיף כל דבר תחתיה אם הייתי מתבקש לבחור...
הספק כבוד הרב . הספק הוא האשם בכל; הוא האוייב של כל המערכות
של האדם, כי הוא מבלבל לו את המערכות, מחבל לו בהם, והוא אפילו
לא מורגש. קשה להגדיר אותו, ועוד יותר קשה להצביע עליו.
הוא האוייב מס' אחד של האדם.
האם מאוד יותר אסור לחלל שבת או קצת פחות מיותר אם מדובר בעתיד
בלכתוב רק שעה אחת ולהציל שנה שלמה! כן כך אני רוצה לנסח את
השאלה! יודע שאני הוזה כרגע בשאלה תמהונית רחוקה מההגיון
ומחשיבה מסודרת, אך אני מנסה להדביק ממש להדביק את מה שיש לי
בראש על הנייר הזה, ואני חושב שזו דרכי היחידה בשביל להסביר עד
כמה הספק הוא אוייב, עד כמה הוא סרטני!
מה היא צניעות! האם היא כדור שלוקחים לפני האוכל או אחרי
האוכל? או אולי לוקחים ביחד עם האוכל שיהיה לה אפקט יותר טוב!
ליותר זמן עד שהאוכל יתעכל!! יכלתי כבוד הרב לחיות עם השאלות
האלה, ואחרות, ולהחזיק מעמד ולא למות.
עובדה. אני חי ונושם וכותב לך מכתב זה! ואפילו אני מאמין
באלוהים באמונה שלמה! וכל השאלות והספקות שנשארו פתוחים לא
מזיזים לאמונתי והיא נשארת ותישאר חזקה. ספקות אלה בכלל לא
קשורים באמונה והרי הם חבויים ומוסתרים אי-שם בתת-המודע ולא
מפריעים כל כך; הם יוצאים לאוויר פעם ב... וניתן לכל הדעות
לחיות איתם. ואני אעבור, בלי קשר ישיר ובלי שאני אדע איך אצא
מזה... , אל השאלה שמנקרת לי בראש: האם לבורא היה ספק באמונתו
של אברהם אבינו בו? ולמה שיתעורר בכלל הספק הזה!!! ולמה צריך
להעיר את הספק הזה!!! מה יש כאן משחק של פרובוקציה?!
המסקנה היחידה והתשובה הבודדת שניתן להגיע אליה היא, שבטח
שהקב"ה ידע על אמונתו של אברהם אבינו, הרי הוא נגלה אליו, אבל
הוא ביקש לדעת בניסיון ההוא את דרגת האמונה, מאחד עד עשר, ביקש
להגיע למספר, ביקש לערוך בדיקה ולהגיע לתוצאה מספרית, וזה מה
שמסביר את מה שהזכרתי כבר: מדוע לא ערך את הבדיקה מעכשיו
לעכשיו, מהיום להיום; וכי מה - הוא ביקש להתעלל באברהם אבינו
ולענות אותו קצת לפני הניסוי?!
חלילה וחס. הוא ביקש לערוך ניסוי רחב ביותר, ולהגיע לתוצאה
מדוייקת מספרית שלא היתה מוכרת להקב"ה וביקש לגלותה ע"י הניסוי
הזה, וגם היה לו ספק לגבי התוצאה עצמה כנתון מספרי, אחרת אין
שום הגיון לעריכת הניסוי מלכתחילה, על כל מונחיו והבטיו.
כאן כבוד הרב, אני מגיע ל"קשר" שחששתי לאבד אותו: השטח של
הניסוי שאנו עומדים עליו היום, היום בשנת אלפיים ואחד, הוא
הרבה יותר רחב והרבה יותר קשה וקשוח מזה שעמד עליו אברהם אבינו
בזמנו. אם אז היו ספקות שריחפו באוויר ועליהם רק עליהם עמד
אברהם אבינו למבחן, הרי הספקות (שטח הניסוי) גדלו היום בשנת
אלפיים ואחד לאין ערוך. וספקות אלה הם מעשה ידי האדם, ולמרבי
האירוניה לאדם יש את כל השליטה על הספקות האלה, הרי הם מעשי
ידיו. ולמרבי האירוניה ספקות אלו לא עוסקות במהות האמונה עצמה
וביסודה, וניתן להגדירם כפרזיטים לאמונה כעלוקות בדרך לאמונה,
אך בשום פנים לא ניתן לייחס להם חשיבות של חיה טורפת... עוד לא
ראיתי את האדם שמת מעלוקות על הידיים. אך כן ביכולתם להשפיע על
איכות חייו של האדם, והרבה חלשים טוענים שאין טעם לחיים בלי
איכות!
בדיעבד כבוד הרב, כן הספקות משפיעים על אנשים, על כל האנשים,
ובמיוחד על החלשים בתוכם.
עלוקה לא תהרוג, אבל ביכולתה לייאש, להמאיס את החיים, להפוך
אותך לאפתי לאדיש, לא משנה כלום לא מעניין אותך כלום... העיקר
להמשיך איכשהו ולגמור איכשהו את החיים, לא להתעמק בשום שאלה,
להסתקרן מידי פעם אך לא להתעמק. בשביל מה? על מה? אין על מה;
אין צורך ואין כוח... יש לי אמונה באלוהים? זה מספיק לא צריך
יותר...
אדם יכול לחיות עם עלוקות, ולשאת אותן על הידיים כל החיים שלו
בלי לאבד צלם אנוש ; הוא ימות והן עוד דבוקות בו עד הקבר. הוא
יעביר אותן כמובן לילדים שלו והילדים יעבירו אותן הלאה...
ומכאן אני אומר כבוד הרב, שהעלוקות הן סרטנייות, הספקות הם
תאים סרטניים שמתרבים לאט לאט בלי להרגיש; הם לא פוגעים באמונה
ישירות, וזאת דווקא הבעיה שלהם, כי לא ניתן למשש אותם לאתר את
פגיעתם הישירה; הם לא טיל שפוגע ישירות, הם טיל רצחני לטווח
ארוך, לדורי דורות.
בזמננו כבוד הרב, בשנת אלפיים ואחד קל יותר להאמין בבורא.
למרות כל הטלוויזיות הסרטים והחופשייות של הדור, דווקא קל יותר
להאמין.
המדע כבוד הרב, עוזר לאמונה ותומך בה - או אם תרצה נקרא לו
חיזוק וממדרגה ראשונה. הוא מגיע ישירות אל החלק שיש לאדם שליטה
עליו, ומדבר אליו ישירות מבלי שום תיווך: יש לו דלת פתוחה אצל
ההגיון האנושי.
ההוכחה לזאת היא לא הפרופסורים שמאמינים באלוהים גם לא אנשי
הרוח שחוזרים בתשובה, ההוכחה היא בעולם, בעולם כולו. אינני
היסטוריון גם אינני סטטיסטיקאי, אך אני בטוח שישנם - ייחסית -
היום על פני כדור הארץ אנשים שמאמינים באלוהים, הרבה מעבר
למספר המאמינים -שוב ייחסית- בזמן אברהם אבינו או משה רבינו.
יסלח לי כבוד הרב, אך אני לא מדבר כאן רק על היהדות. אני מדבר
על השכנים שלנו, אני מדבר על המטבע הדומיננטי בימינו שעל כל
שטר ושטר שלו כתוב: באלוהים אנו מאמינים. אינני נכנס כאן
להשוואה ביננו חלילה, אולם הם, ובאיזה שהוא מקום, מאמינים
כמונו וכמו המוסלימים באלוהינו היחיד שבשמיים; ואני לא מאמין
שזו סתם סיסמה פוליטית שמישהו החליט על הכדאייות שתתנוסס לה
מעל כל שטר... היא נמצאת שם יותר מדי זמן.
בזמן אבותינו כבוד הרב, לא ראו תחת המיקרוסקופ את כדורייות הדם
הלבנות, איך הן מתאספות ותוקפות, ממש תוקפות את החיידק, כל
חיידק שנכנס לגוף בלי רשות, מתאספות סביבו בכמוייות, מחסלות
אותו והולכות לישון אח"כ או לטייל להן בגוף כאילו כלום קרה!
עם כל ההשפעה של כל מיני אמונות ודתות טפלות שצצו בעולם, אך
האדם היום חשוף יותר להבנת עוצמת הבריאה, מאשר בזמן אבותינו.
האדם הגיע לירח ועוד יגיע ליעדים הרבה יותר רחוקים. הוא ראה את
כדור הארץ היפה מהחלל והצליח לחשב ולהבין, שאם הכדור הזה היה
קצת יותר רחוק או קצת יותר קרוב מהשמש - לא היה ניתן לחיות
עליו. רק במיקום הזה המדוייק, רק באטמוספרה הזו, רק באלפי
תנאים אחרים ניתן לחיות על כדור הארץ. האדם היום נחשף מאי-פעם
לסדר המפליא הזה, שגם אם ישנם עדיין פה ושם קולות שמסבירים שזה
הטבע... האיבולוציה... הרי קולות אלו הולכים ונחלשים עם הזמן
כי בסופו של דבר, ההגיון, וכפי הנראה, הולך ומתפתח באותו קצב
של התפתחות האדם.
ישנה עוד תופעה כבוד הרב, שניתן גם להבחין בה בימינו, כי היא
כמעט מאפיינת את דורינו; תופעה זו דווקא מנוגדת לתופעת ההבנה
לעוצמת הבריאה והחשיפה לאמונה; אך האחת חיה לצד השנייה
בהרמוניה תמוהה, וכאילו והיה, בין שתי התופעות המנוגדות, הסכם
סמוי: תני לחיות ואתן לך לחיות.
גם אם קשה להגדיר תופעה זו, ולצורך העניין, אקרא לה "קלילות".
הכל היום קליל כזה. אפילו השירים כבוד הרב הם רחוקים באלף שנה
מפעם, הם רחוקים אלף שנה אפילו מהשירים שמלפני רק עשרים שנה!
אינני יודע (אין לי תלונה על זה... ) אם שמעת פעם את המושג
"פופ - רוק" שהיום הוא המוביל במוזיקה הבינלאומית; וגם אם אשים
לנגד עיני: "על טעם ועל ריח "... , הרי המסקנה הייחידה שניתן
להבחין בה משיר כזה היא: הקלילות. מהיר כזה קליל כזה... אין
סימן אין רמז לעומק... הכסף היום הוא קליל - לעשות אותו,
הדרכים הביזבוז... הכל מתאפיין היום בקלילות - מהירות. רק
שיהיה מהר וקל. הייחסים בין אישיים, הקלות שבהחלטה, בינו
לבינה... הקלילות שבעניין... הכל מהר וקל, אפילו יש היום אוכל
מהיר, והוא זה ששולט בעולם כבוד הרב.
ישנן הרבה סיסמאות לתופעה הזו, וחכמים ממני כבר הבחינו בה מזמן
והדביקו לה כינויים: התפוררות. התפוררות מבפנים מבחוץ. שקע
באמונה. תהום תרבותי. ואם נתמקד בעמינו הקטן ובארצו, אזי
הכינוי שמככב בראש המצעד הוא כמובן: התפוררות היהדות. אני טוען
כבוד הרב, שהכינוי הכללי הזה לתופעה האמיתית הכללית המורגשת
הזו, הוא לא נכון בלשון המעטה, והוא בחזקת הדחקה עד רמאות; לא
יותר ולא פחות.
תופעה: אם כבר ואני יהודי מאמין באלוהים, ואני רוצה להמשיך
להאמין באלוהים ולהיות יהודי, וברצוני שגם הילדים שלי יהיו
יהודים, אזי, תנו לי לגייר את האישה שאהבתי מהר!! בבקשה, מה
אני מבקש? מה אתם נגד זה שאני יהודי ואני מאמין - ועובדה היא
שאני רוצה בילדים יהודיים?! מדוע אתם נגד זה! ונשאלת השאלה
באותו עניין: אם הגייור האורטודוקסי היה מהיר (ואני לא מתכוון
בזאת להמליץ שיהיה מהיר) היכן כל העם היהודי היה מגייר את
נשותיו? בירושלים או במיאמי? אני בטוח שהייו מעדיפים לבוא איתן
לירושלים גם אם הם חיים בתוך מיאמי, ומסיבה פשוטה ואמיתית: כן.
הם כנים. הם מאמינים באלוהים. הם יהודים גם בנפשם, ולכן הם היו
מעדיפים שהגייור הזה יתבצע באמת כהלכה כפי שאמונתם האמיתית
מנחה אותם; אחרת לא היה איכפת להם הגייור בכלל, רפורמי או אחר,
אחרת לא היה איכפת להם ההכרה בגייור הרפורמי, גם לא היו מקימים
עולמות למענה. הכרה זו היא לא שאלה של כבוד של מי ניצח את מי,
זו שאלה של אמונה. והם, אלה הם דווקא שמחזיקים במקרה הזה
ולצורך המקרה הזה בלפיד האמונה! הם רוצים לשמר את אמונתם ותת
המודע שלהם לא נותן להם מנוחה. יש בהם משהו שמושך בחוזקה
לכיוון הפנימי, לאמונה, שבאמת ובתמים הם מחזיקים בה, ויש בהם
עוד משהו שמושך בכוח לצד השני לכיוון ההפוך. מושך בכל הכוח.
אין להם שליטה עליו כי הם לא יודעים להגדיר אותו. הם מבולבלים
ובצדק. אני מצדיק אותם ואני מבין את בילבולם. הם למעשה
הייחידים בחתך העם היהודי, שנדרש להתמודד עם הבילבול הזה
ומסיבה אקראית של ממש. פיתאום נפל עליו דבר שאומר לו בלי התראה
מוקדמת: אתה חייב להוריד מעליך את כל העלוקות / הספקות
והמשקעים שלהם, לגייר את אהובתך כהלכה, אחרת כל הקייום היהודי
שלך בסכנה! אחרת בינך בשרך לא יהיה יהודי: רק לפני רגע רק לפני
חודש רבותי, הוא היה יהודי בן יהודי, אף אחד לא הפריע לו, הוא
האמין בשקט ובשלווה באלוהים ואף אחד לא הפריע לו, הוא חי את
היהדות הבינונית שלו על כל העלוקות שהיתלוו אליה - וחי אותה
בשלום, וגם היהדות חייה איתו בשלום. ולפתע פיתאום, זורק הרופא
המומחה את השאלה לפציינט חולני סופני בסרטן: ולמה יש לך כרס?!
זה לא טוב אתה חייב להוריד אותו!!! אתה לא יכול להחליף את השדר
את התדר במליון קילווואט בבת אחת! אך מיודעינו שרוצה לגייר את
אהובתו מתבקש לעשות זאת, אחרת כל השלווה שהיתה לו תהיה בסכנה!
אחרת, היהדות שחי איתה בשלום עד הלום בלי לשאול הרבה שאלות -
גם היא תהיה בסכנה!
אינני מזדהה עם האיש הזה כבוד הרב, גם אינני חס עליו, שיילך
לכל הרוחות - חסרות בנות יהודייות?! אולם כן אני מבין את מה
שמתחולל בתוכו, אני מבין את מנגנון-חשיבה זה, את המכניזם
המבלבל הזה שהוא הוא אותו מכניזם הפועל אצל חתך גדול בעם
היהודי, אצל החילוניים והמסורתיים וגם חלק לא מבוטל של הדתיים.
ההבדל הוא שאצלו זה פעיל ובמיקרה הופעל - בגלל תקלה טכנית בלתי
צפוייה, בגלל סיטואציה מסויימת שנקלע אליה, ואצל האחרים - כל
השאר: המכניזם הזה לא פעיל. רדום אך קיים.
אני כותב את זה וליבי רועד אך ידי בשום פנים רועדת!
אני חושש כבוד הרב, שאני מדבר על חתך משמעותי שמתקרב לספרות
האחרונות של מאה האחוז! אני מדבר על היהדות כבוד הרב. על בעיה
אמיתית פיזית לא דמיונית, על תופעה שמתחוללת כאן ועכשיו. אין
לאף אחד שליטה עליה אין לאף אחד מושג על ממדיה - לאן הגיעה מהו
מקורה ולאן היא חותרת!
העלוקות כבוד הרב, אני מדבר על העלוקות, אני מדבר על התופעה
הזאת; הרחבה ביותר והסמוייה ביותר. אני מדבר על העלוקות על
המנגנון של ההדחקה ועוד הדחקה ועוד הדחקה, פעם קראו למנגנון
הזה: אי-הבהרת הספק, והיום אין לו שם, עד כדי כך; הוא לא מוכר.
אני קורא לו עלוקות ואני יכול לקרוא לו גם רפי... החשוב הוא
איך פועל המנגנון הזה:
אני מקבל שדר לא ברור, הוא נקלט במוח שלי, והוא מסווג אותו לפי
דרגת חשיבותו, אך משאיר אותו פתוח כי הוא עוד לא ברור, עוד לא
נפתר, ובתור שכזה גם מתייק אותו, מאחסן אותו אי-שם ברשת
המוחית, בחלק של השיעורים הפתוחים שעוד צריך לעבוד עליהם,
פתוחים שעוד לא נפתרו. וזו הבעיה. אין לך שליטה על זה, אתה לא
יכול למחוק קובץ מסויים ולהשאיר אחר, המוח לא נשמע להוראות
כאלו, אם תרצה או לא הוא מאחסן ומאחסן קובץ מעל קובץ ואני מדבר
על אלו הקבצים הלא פתורים, הפתוחים, שצריך עוד לעבוד עליהם...
עד שמגיעים קבצים אלה לכמות כזו, לדרגה כזו, שהמוח כבר יודע
שלא יכול להתמודד איתם, שאין אפשרות לפתור אותם, את כולם, והוא
משלים עם זה. כאן, הנקודה הזו הינה נקודת השיא שבד"כ מסמלת את
ה"אין חזור", את הייאוש האמיתי, את ההשלמה המוגמרת , את הניכור
למציאות ואת האדישות כלפי הכל. כאן כבר לא שואלים שאלות, וגם
אם פעם התעניינו שאלו הקדישו קצת מחשבה, בנקודה הזאת המוח כבר
פוטר אותם מכל בירור בנידון, זאת כאמצעי הגנה לבל יתפוצץ לבל
יתפרק. מה שמעניין בכל התהליך הזה, שגם בהגיענו לנקודה הזו,
מוחנו לא מפסיק לאסוף עוד קבצים ולאחסן עוד ועוד שאלות פתוחות
ובסדר מפליא. מדוע, לשם מה, מה ההגיון!? לא מובן אך זה קיים.
לנקודה הזו, יכול להגיע האדם בכל גיל בכל מצב ובכל תקופה, יכול
להגיע אליה גם בגיל רך, תלוי בכמות הקבצים מהסוג הזה שנאספו
במוחו, שנחשף להם.
הנקודה הזו כבוד הרב, העלוקה הזו השאלות הפתוחות האלה, אין להם
שום קשר לאמונה. הנקודה הזו ולמרבה האירוניה אין לה קשר ישיר
לאמונה הבסיסית המהותית העקרונית הגולמית; אך כן וכן יכולה
להשפיע על הדירוג ההוא שאברהם אבינו קיבל עליו בזמנו עשר על
עשר. אין ספק שגם אם חלילה לא היה עובר את המבחן ההוא, לא היתה
נשללת ממנו החזקה על האמונה הבסיסית, אולם כן , הצייון היה
משתנה; כן יכל לשאוף גם לאפס; ואפילו אברהם אבינו הגיע לדרגה
כזו של ספק אצל הבורא הכל יכול, והיה עליו להבחן עליה.
נדמה לי כבוד הרב, שאם אחזור לנקודה ההיא של הספקות ועלוקות...
אוכל להסביר מדוע לא אמורה לעניין אותי פרשת דרעי למשל, ובד
בבד מדוע כן צריכה לעניין אותי ולא כדאי להשאיר שום ספק פתוח.
אוכל להסביר עוד, מדוע קראתי לפרשת הבן של הרב שעבר את המבחן
בשבת כ-"לא ביג דיל, בפרספקטיבה קיומית של כל זמן" ולהסביר
במקביל מדוע היא כן פרשה קייומית, והשפיעה ועוד תשפיע ובכל
הזמנים.
אוכל להסביר מדוע חשוב כל כך לדעת מתי לקחת את הכדור ההוא אחרי
האוכל או לפניו, ובמקביל יש להיות סלחן איתי אם בטעות אקח אותו
לא בזמן...
אני מאמין באמונה שלמה כבוד הרב, שהתורה ידעה שפרשת דרעי יום
תבוא ועוד פרשות מסובכות ממנה. אני מאמין באמונה שלמה - ולא רק
לצורך העניין, שאנו נמצאים בסרט כתוב מראש עם תסריט מוכן
ומוגמר. ניתנה לנו הזכות בלהכנס לסרט הזה גם להשתתף בו. ניתנה
לנו עוד זכות אדירה בלהתפרץ לכל קטע בתסריט, בכל זמן בכל שלב
ולשנות בו כראות ענינו. שינוי זה שהחלטנו עליו מרצונינו
החופשי, יגרום ליציאתנו המיידית מאותו סרט ולכניסה לסרט אחר
באולם קולנוע אחר, לסרט שיכול להיות איכותי יותר, או פחות, זה
תלוי רק בנו.
בסרט השני ושוב, התסריט מוכן מראש והכל כתוב, וגם כאן אנו
חופשיים בהחלטותינו. אין סוף להחלטותינו אין סוף לשינויים, אין
סוף לתסריטים, רק תבקש. כאן נולדו כבוד הרב עקרונותיה הבסיסיים
של הדמוקרטיה שטוענים בעלות עליה במאה הזו...
מכאן, אני מבין את הנדיבות הלא מוגבלת של הבורא כלפי האדם,
שאיפשר לו לשנות ולהשתנות מכל מקום בכל מצב. גם אם הוא נמצא
בתחתית לא הכל אבוד, שום דבר לא אבוד. וזה טוב. זה נדיב. זה
מעניק תיקווה. אולי זה מסביר את העובדה התמוהה, מדוע ובכל זאת
לא מפסיק מוחינו לאסוף ולתייק קבצים ושאלות פתוחות, אף על פי
שמגיע לנקודה ההיא בה מפסיק האדם להתייחס לשאלות אלה, ולשדר
מנקודה זו ואילך רק מצוקה ואדישות.
אני מגיע למסקנה הזו בדיעבד. כן, ניתן לפתוח כל קובץ לא ברור,
ללמוד אותו ולפענח אותו. ניתן לפתוח גם את הקובץ האפל ביותר;
"אפל" כבוד הרב, אינו דבר רע או מאוד רע - זה דבר שמזמין
ספקות. זה דבר לא ברור לכל. זה דבר שבהחלט יכול להיות טוב
מיסודו, או טוב בכוונותיו, או טוב שהוא כך, או כל סוג של טוב
,, אך כל עוד והספקות סובבים אותו הוא אפל ובגבול השפל והלא
רצוי; עד שיוסרו כל הספקות סביבו, עד לבודדו מכל ספקותיו,
ולהשאירו יחיד במגרש, רק אז נוכל לקרוא לו בשמו.
אני מזמין אותך כבוד הרב, לזכות ולצמצם את הנזקים עוד בדורך.
אני מזמין אותך לפתוח את כל הנושאים שהספקות רוקדים סביבם,
ולעשות מצוות ביעור ספק, עוד בדורינו, עוד בדורך.
הבעיה היא לא האמונה כבוד הרב. רוב העולם כבר מאמין באלוהים.
זו תופעה מבורכת ודווקא הולכת ומתרחבת.
הבעיה היא לא המיקווה ולא חילול שבת ולא הטלוויזיות או
התיקשורת, התועבה לא באה משם, וזו הטעות האופטית של עצב הראייה
האנושי.
הבעיה היא שבקור רוח הבאנו את האדם לזירת הפשע, העמדנו אותו
בידיוק בעמדת הרצח, שמנו בידו אקדח טעון, וגם לימדנו אותו
להשתמש בו ובמיומנות, ואחרי שנודע לנו על מעשה הרצח הנתעב
שעשה, שפטנו אותו וביצענו בו גזר דין מוות, וביערנו הרע
מקירבנו, במצח נחושה, ובקור רוח.
הבעיה היא השקר כבוד הרב. השקר ככתבו וכלשונו. התורה ידעה
וציפתה שזו תהיה המחלה העיקרית, שאנו עוד נסבול ממנה ולדורי
דורות, ולכן היא הקדימה ולימדה אותנו לא לשקר. לימדה אותנו גם
איך לעשות את זה. נתנה לנו דוגמא ועוד אחת ועוד אחת וכמעט פגעה
באינטלגנציה שלנו - אך היא ידעה עם מי יש לה עסק! עם קשה עורף
אנחנו!
למה הכוונה בספקות ועלוקות ושקר ואמת! דוגמא וחייה:
אתמול ביום שני (להזכירכם שהמכתב נכתב לפני שנים... ) קראתי את
הכתבה הראשית ב-שבע ימים, שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות של
יום שישי האחד עשרה במאי, אלפיים ואחד. כתבה מעל לעשרים
עמודים, ארוכה ביותר על בחור אחד ושמו גלעד.
גלעד, חייל בצה"ל , וכרגע הוא אזרח, במונולוג עצמי על תקופת
שהותו בהר הקללות "הבופור" בלבנון. הוא מדבר על שרותו הצבאי עם
הצוות שלו בבופור. עד כמה שזה קשה... דברים אנושיים רגשות
אנושייות מיד ראשונה.
הוא איבד חבר ועוד חבר ועוד אחד שהלכה לו היד בנוכחותו, פשוט
נותקה ממקומה. הוא אומר את המשפט הבא:
"אני בן עשרים ואחד, תפסתי גופה של חבר בין ידי, בלי הראש, כי
הראש עף ממקומו ולא מצאנו אותו, ואני חושב שבסופו של דבר, אני
לא החייל הייחיד בן עשרים ואחד בצה"ל שתופס בידיו גופה של חבר
בלי ראש". גלעד הוא בחור יהודי לאימא יהודייה.
ושוב אחזור על המשפט האחרון שבעים פעם: גלעד הוא יהודי כשר.
והשאלה היא מה עושה גלעד עם הספקות / העלוקות שלו? מתי יגיע
לנקודה ההיא, אם זכורה לך כבוד הרב, נקודת ה"אין חזור" נקודת
ההשלמה, נקודת האדישות. העלוקה!
ספק מס' אחד: הנטל רק עלי, והדתיים מנצלים אותי ואת הדת שלי,
היהודית.
מה עושים היום גדולי התורה, להסרת הספק מהבחור הזה!
איזה דין וחשבון יתנו ובבוא היום, בפני בורא עולם, לגבי הבחור
היהודי הזה גלעד?
ונא לא לטעות; הדין וחשבון שעומדים לתת בפני בורא עולם, לא
מדבר על שאלת הנטל של גלעד ולמה הוא נשא בו לבד; הוא מדבר,
הדין וחשבון, על הספקות שהתפתחו לתאים סרטניים בגלעד, ומה הם,
גדולי התורה של אותו דור, עשו בנידון!
הבעיה כבוד הרב, שגלעד לא שואל את השאלה הזאת. חיפשתי בכל
עשרים העמודים של המונולוג שאלה כזאת, דהיינו למה אני כן
והחרדים לא - ולא מצאתי! לא מצאתי אפילו ברמז; אך כן מצאתי
משהו דומה: הוא מקנה ושונה את הג'ובניקים בקריה ששותים קפה כל
היום!
מכאן אני מסיק, שהוא כבר עבר את הנקודה השחורה ההיא, הוא כבר
לא ישאל שאלות ולא ייעניין אותו כל זה... הוא לא ילך להפגין
מול איזו ישיבה אחרי שישתחרר: למה אני כן ואתם לא? הוא ייסע
ישר אחרי הבקו"מ למזרח הרחוק לנקות את הראש. הוא כבר מקרה
אבוד.
הוא מקרה אבוד כבוד הרב.
אנא כבוד הרב, הסר ממני אם בכוחך את עול הספק. אני אשאל את
אותה השאלה שמוסתרת בתת המודע של גלעד, ושכבר לא שואלים אותה
מחמת ההתיישנות: מדוע יהודה, הבחור החרדי, לא ישתתף בנטל של
ההגנה, אם הוא חי באותה מדינה, אוכל מאותו לחם, ושותה מאותו
כוס מים?
ואני אוסיף עוד שאלה: ואם יהודה, הבחור החרדי, יתגייס לצבא, מי
יישא אז עליו את עול התורה והתלמוד?
ברור לי כבוד הרב, שהתשובה לשאלה הראשונה, היא היא אותו נוסח
של השאלה השנייה. ונוסח זה בפני עצמו, פותח עוד ערוץ חדש של
ספק: וכי מדובר כאן בכל החיים? בכל הגילאים, לכל האנשים?
לא כבוד הרב. לא מדובר בשרות קבע לכל החיים. כולם יודעים כולל
גלעד ויהודה שמדובר רק בשלוש שנים של שרות, שאחריהם יכול יהודה
לחזור ללימודיו התורניים. או אז, ולבטח, שום גלעד לא יכול
לטעון לעולם מדוע אני משרת בקבע את המדינה ויהודה לא! כי קבע
זה עבודה, זה לא שרות.
אזי מה הבעיה?
עוד דוגמא של ספק של סתירה של עלוקה:
ומה עם המוסר של פיקוח נפש?
הרי אם לא נגן על ביתינו (ואני לא אומר מולדתינו בשביל לא
להתפס לקטנות) האויבים יבואו ויהרגו אותנו! אם אתה מוצא איזו
שהיא גוזמה במשפט האחרון - אני מזמין אותך לקרוא את הכתבה
ב-שבע ימים של גלעד.
באותה הכתבה נזכר שמו של בחור בשם נועם ברנע שנהרג מת בשביל
המוסר הזה פיקוח נפש; הוא הלך פשוט אל מותו ביודעו שהוא עלול
למות. נועם מת, וגלעד, שהיה במרחק של מטר ממנו, נשאר חי.
הם הלכו בשביל להוציא מוקשים שתקעו שמה המחבלים בדרך אל
הבופור. זה היה רק לפני שנה, בשנה שעברה.
עכשיו, היתכן שהבעיה היא שהצבא הוא חילוני, יש שמה חיילות,
הפקרות... היתכן שהבעיה היא הפחד והחשש לשלומם הנפשי והרוחני
של הדתיים, וכל מי שתורתו אמונתו חייב להיות בריא בנפשו ברוחו
ובנשמתו? האם אתה בורא עולם כבוד הרב? האם אנשי הדת של דורינו
ומועצות החכמים קיבלו על עצמם את עול התיכנון של העולם? אינני
יוסי שריד כבוד הרב ולא התכוונתי לפגוע ואבקש את מחילתך
וסליחתך, אני גם לא תיכננתי להגיע לנקודה הזו, אולם אינני מרשה
לעצמי להפסיק כאן, דווקא כאן, ולכן אבקש את סליחתך גם אצפה לה,
מתוך הצורך של ההמשך לנקודה זו.
בורא עולם הוא אחד כבוד הרב. הוא המתכנן הייחיד של עולמו,
וקטונו אנו בלהתערב בתיכנון רחב הקף זה.
ישנה אמת אחת כבוד הרב: אתה צריך להגן על ביתך.
עוד אמת שנייה כבוד הרב: לא צריכים לעשות את זאת במקומך.
ועוד אמת חשובה מכולן: אסור להשאיר ספק בכל לב אודות שתי
השאלות לעיל, מחמת חילול שם השם.
כן כבוד הרב. גם אם היתה פסיקה של גדול פוסקי התורה, והיא
בפרוש אוסרת על איש דתי לשרת בצבא, אני הייתי עומד רועד וזקוף
בפני הקדוש ברוך הוא, ומבקש ממנו ביטול פסיקה זו, ולו בשביל
אחדות עמי, ולו בשביל להסיר ספק אחד מליבו של יהודי אחד.
ולו בשביל להסיר ספק מליבם של שני יהודים...
אשתחווה לפניו ואומר: אלוהי, זהו מצב עמי היום; ולמענו גם למען
אחדותו אבקש את הפסיקה הזאת; אינני יודע ועקב זה מה יוליד
המחר, אך אתה הוא בורא עולם, עולם היום ועולם המחר.
הפרק החמישי והאחרון:
... ברשותך אמשיך, כבוד הרב, במצוות ביעור ספק: מדוע לא נשמע
קולך הברור והחזק בפרשת אריה דרעי?
אם הוא זכאי, אזי משמעות הדבר, שנפש טהורה אב למשפחה ואיש
יהודי, נזרק מאחורי הסורגים על לא עוול בכפו. קול זעקה צריך
להשמיע. מחובתך להשמיע. כי העניים נשואות אליך כבוד הרב. ואם
זה יוביל למהפכה של ממש במדינת ישראל - שיוביל. זהו רצונו של
הקב"ה. עלינו לומר את האמת, והשלך על אלוהים, סמוך עליו.
תאמר את האמת ואל תחשוש למה שיבוא בעקבותיה, הוא הוא אלוהים
שידאג לזה. אסור לנו לפקפק בזאת אפילו ברמז, חובה עלינו להראות
את זה, חובה עלינו לא להשאיר ספק בנידון בליבם של האחרים.
ואם הוא אשם, ואני מדבר על העניין האישי לא הציבורי, אם בתיק
האישי הוא אשם, גם קול ברור וצלול צריך להשמיע, מבלי להשאיר
מקום לספק שבספקות. חילול השם הוא אם לא ייעשה כך. קידוש השם
הוא אם תבטח בה' ותאמר בגלוי את האמת.
ואל תאמר אין זה מתפקידי ועבודתי להבין ולהכריע במצב. לא כבוד
הרב! זו עבודתך וזה תפקידך; כי העניים נשואות אליך. ואם למען
זה צריך לעיין ולקרוא באלפי עמודי פרוטוקול ראייות והוכחות,
אזי זוהי התורה בכבודה ובעצמה.
חילול השם הוא להשאיר את המצב במתכונתו הנוכחית, כאשר אתה יוצא
ונכנס לדרעי או נכנס ויוצא מדרעי, כאשר צריך ללמוד מחכמי
הפוליטיקה, את רזי ההכרזות שיוצאות מפיך בנוגע לנושא, וזה נתון
תלוי ומשתנה, לפי המצב של אנשי דרעי בש"ס, של אנשי ישי בש"ס,
או במצב הפוליטי בכלל של ש"ס בממשלה, בציבור או בכנסת, או אצל
מינה צמח. אנא כבוד הרב, סלח לי על הערה זו: מצב זה הוא רחוק
מקידוש השם ברבים.
אתה אחד מחשובי הפוסקים בדורינו; אתה פוסק כבוד הרב, וכאן
נדרשת פסיקתך, כי הנושא הזה פורסם ונבחש דיו, הוא עלה לכותרות,
וגם האיש הינו אישיות ציבורית ובעל עמדה בש"ס, ש"ס שאתה
מנהיגה, והאחרייות כלפי שמיים וארץ מוטלת עליך, שאתה מרצונך
הטוב לקחת על עצמך.
אנא כתוב פסיקה ואפילו בלשונם, וככתבם, קח בחשבון את כל
הראייות הניגלות והניסתרות, וצא בפסיקתך לעולם. פסיקה רחבה
מנוסחת ובלשונם, ביכולתה להסיר אלפי ספיקות ועלוקות, מלב רבבות
יהודים, יהודים באשר הם.
תורתינו הקדושה עזרה לנו, כאשר פטרה אותנו משיקול הדעת באמירת
האמת. היא הורידה מעלינו בזאת, את מלוא עול האחרייות המוטל על
כתפינו, לגבי מה שיהיה היום ובמיוחד מחר, עקב אמירת האמת.
אל תחשוש בן אדם, תאמר את האמת ואל תחשוש. תאמר אותה במלואה,
אל תהסס באומרה, ואל תגמגם באמירתה.
אל תחשוש באמירתה כי מה יהיה מחר... אלוהינו הוא המתכנן של
מחר. אלוהינו הוא האחראי על המחר. וכטוב בעיניו יעשה.
כבוד הרב, אני זקוק לברכתך, אנא תואיל בטובך לברכיני: שמי
אברהם בן שרה.
חתימה / אלברט שבות
---------------- סוף המכתב -----------------
|
