New Stage - Go To Main Page


הימים נקפו, ורוב האבט"ש כבר היה מאחורי. עוד כמה ימים ואני
חוזר לשפיות היחסית של השגרה היומיומית שלי. לעבודה המשרדית
משמונה עד שש, לנסיעות ברכבת שלוקחת אותי בכל סוף יום עבודה
הביתה לחיפה. ליציבות המוכרת. גלי כבר מתגעגעת אלי. מהצב
משתדלים להתקשר אלי כמה שיותר ולהראות שהם לא שכחו את קיומי,
ושהם מחכים לי שאחזור. ובהחלט התחושה הכללית היא שהגיע הזמן,
שמיצינו את ההתעללות הזאת, ושאפשר לסיים את התענוג הזה כבר. זה
היה יום שישי האחרון שלנו שם, וידענו שביום ראשון הקרוב כבר
מגיעים המסופחים החדשים שיחליפו אותנו לאחר שלושה ימי חפיפה,
בדיוק כמו שהיה איתנו. וברגע שנראה את החדשים, הכל יהיה יותר
קל, והסוף יהיה יותר מוחשי. מתוך כל שלושים ומשהו החיילים,
שרובם היו סתם מופרעים ועושי-צרות, התחברתי עם כמה, שהיה אפשר
לדבר איתם ברצינות, ללכת איתם למכולת של ניסנית, להעביר איתם
משמרת בבורות, ובאמת השתדלנו להיות כמה שיותר ביחד: ללכת יחד
לאכול, לקבוע משמרות בקבוצה ודברים בסגנון. וגם זה היה משהו.
זה עזר קצת.

וכך, ביום שישי האחרון שלנו באבט"ש, מרוגזים מכך ששוב לא
הוציאו אותנו הביתה, החלטנו לעשות משהו עם עצמנו, בשביל עצמנו.
לאחר מעט היסוסים, הוחלט פה אחד: ניסע לסרט בקניון אשקלון,
שהוא מרכז הציוויליזציה הקרוב ביותר. היו שהתנגדו מחשש שניתפס.
היו ששאלו מה נעשה אם הנשקים- נשאיר אותם או נקח אותם איתנו
לקולנוע ? שהרי אם ניתפס - מוטב להיתפס עם הנשקים ולא להיות
מואשמים גם בעזיבה וגם בהפקרתם. דבר אחד היה ברור - אם ניתפס,
נשב בכלא. וכיצד ניסע מהתנחלות ברצועת עזה לאשקלון ? ובכן,
לאחד החיילים היה אוטו, שאיתו הוא בא לאותו שבוע, ושאותו החנה
מחוץ למחנה. לאחר שהחלטנו על סרט לפי הרשימה בעיתון השבת,
בדקנו מי נוסע, וגילינו שמתוך כל מי שדן באפשרות, שישה החליטו
לנסוע. שישה זה, כמובן, אחד יותר מדי בשביל רכב. החלטנו שאיש
לא יצטרך לוותר ושנסע למרות הכל. ואכן נדחסנו שישה אנשים ברכב,
כשאני יושב על ברכיו של אחד החיילים במושב האחורי, וששת הנשקים
שלנו בתא המטען. זו הייתה חוויה משעשעת ומשחררת, שנתנה טעם טוב
לסוף האבט"ש. חזרנו מאושרים, במיוחד לאור העובדה שלא נתפסנו
והצלחנו לעבור בקלות אפילו במחסום היישוב.

לקראת סוף האבט"ש הגביר יהודה את ביטויי התקווה לקראת מפגש
ביננו. בשלב הזה כבר דיברנו פחות אל אלעד, ויותר על עצמנו.
יהודה סיפר לי דברים נוספים על חייו, על חבריו, על השרות הקרבי
שעד הניתוח, וכן חזר להרחיב בנושאים שהזכיר במילה אחת בשיחות
הראשונות שלנו. כמו למשל, ההתאבדות של דודתו שארעה לא מזמן,
והתגובה הקשה של משפחתו לכך, ובעיקר של סבתו. לדבריו, החשש
להעביר את משפחתו טראומה נוספת הוא שעצר אותו מלהרחיק לכת
במחשבות על התאבדות בגלל הקשיים שעבר בגילוי העצמי שלו ובקשר
הסבוך עם אלעד. הוא גם סיפר לי על דברים פחות נעימים מעברו,
כמו למשל התעללות מינית שעבר מצד שכן שלהם, שהיה גם חבר משפחה,
והסיפור המפתיע והמזעזע מכולם, לדעתי, היה על בת-דודתו, שאנסה
אותו, להגדרתו. סיפורים אלה, בנוסף על הרובד המשותף הגדול
שלנו, עוררו בי אהדה וחמלה רבות כלפיו. ולמרות זאת, ולמרות
שבתוכי גם אני רציתי שניפגש, עדיין נמנעתי מלתת הבטחה מפורשת.
ידעתי שכל התחייבות או החלטה בזמן האבט"ש תהיינה לא מזווית
ראייה רגילה ומפוכחת, כי אם מתוך מצב נפשי מסויים, והחלטתי
שכדאי לי לחזור לשגרה לפני שאני נוקט צעדים דרסטיים.

לבסוף הרגע הגיע, האבט"ש הסתיים, הנסיעה מהרצועה צפונה לתל
אביב אכן התרחשה בצהרי יום שלישי, אמרנו מילות פרידה למי שחשנו
צורך, וכשירדנו בתחנה המרכזית, התפזרנו איש איש לביתו, לחייו,
להמשך שירותו הצבאי, לעיסוקיו, ואני - לפרשייה החדשה והמסעירה
שלי - כפי שזה נראה אז, וכפי שזה הסתבר להיות. כשהגעתי לבסיס,
נערכה לי קבלת פנים חמה במיוחד, כולם הכריזו שהשתזפתי לבלי
היכר, תלו לכבודי שלט סרקסטי - "ברוך שובך ארצה" והייתה ממש
מסיבה קטנה. לאחר שעברתי את השלב הפרוצדורלי של היקלטות מחודשת
ביחידה, שחרר אותי המפקד שלי ונתן לי יומיים חופש, כך שבעצם
התחילה עבורי חופשה של ארבעה ימים, כולל סוף השבוע. מובן, שבכל
אותם ימים, אשר ניצלתי לשינה ולמפגשים עם גלי, דיברתי עם יהודה
בלי סוף, כאילו כלום לא השתנה.

וביום שבת אחר הצהריים הוא התקשר אלי, אמר לי שהוא מגיע לבקר
את אלעד, לא רחוק ממני, ושאל אם אני רוצה שהוא יקפוץ אלי לכמה
דקות, כדי שנראה אחד את השני סוף סוף. כשהיססתי, הוא אמר לי
שהוא כבר יודע איך אני נראה, והסקרנות צריכה לבוא ממני. הוא
צדק. ואני אכן הייתי סקרן. הסקרנות בערה בי. אבל המשכתי להסס.
טרם החלטתי אם אני מעוניין להפוך את ההרפתקאה הטלפונית הזו
למציאות בשר ודם, וכמובן, מטבע הדברים, כל דבר-מה הקשור לאלעד,
כרוך אצלי בעכבות רבים, קל וחומר כשמדובר בפגישה עם בחור אחר
אשר ניהל איתו קשר כלשהו מעבר לחברות רגילה בין שני בחורים.
למען האמת, הוא די נעלב. לפתע הוא הוסיף פרט שהפך את ההחלטה
לקשה יותר: הוא נמצא כבר בסוף הדרך מתל אביב לחיפה ובעוד עשרים
דקות הוא כבר יהיה בקרבת מקום, כך שעלי להחליט. בהתרגשות גדולה
ובחששות כבדים, הסכמתי. אמרתי לו שיעלה, והתחלתי להסביר לו איך
להגיע, אך הוא הזכיר לי שאין צורך, ושהוא ואלעד ניהלו שיחות
שלמות מתחת לבית שלי. לאחר שנתתי את החלטתי, הוא התוודה ואמר
שהוא לא באמת מגיע בקרוב, ושהוא עדיין בתל אביב ויגיע רק בעוד
למעלה משעה. זה הרגיז אותי. שנאתי משחקים מהסוג הזה. אין דבר
ששנאתי יותר.

לקראת הערב עשיתי תכניות עם גלי, אך לקחתי בחשבון את הגעתו
הצפויה של יהודה, וקבעתי עם גלי שאודיע לה כשהוא יעזוב.
בינתיים התכוננתי, התלבשתי וכל מה שצריך, וחיכיתי. לבסוף צלצל
פעמון הדלת, ועם דפיקות לב חזקות פתחתי אותה, כדי לגלות מולי
עלם חמודות שמוצא חן בעיני עד מאוד.

מלבד ההקלה העצומה שחשתי, אפפה אותי גם שמחה רבה, שכן אותו
בחור שנשמע כל כך חמוד בטלפון במשך חודש שלם בשיחות
אינטנסיביות ורבות, גם נראה לטעמי. עשה רושם שהוא חש אותו
הדבר, והוא אף החמיא לי על התספורת שלי, אשר הייתה, לדבריו,
יפה יותר מהתספורת שבה הוא זכר אותי מאותה הצצה חטופה בקניון.
שוב, שמחתי.

הפגישה לא ארכה יותר מדי: הראיתי לו את הדירה שבה גרתי עם אמי,

אסרתי עליו - למרות שרצה - לחטט בארוני ובמגירותי, והראיתי לו
כמה תמונות של אלעד מהתקופה שהיינו בני 15, שכן זה מאד העסיק
אותו במהלך השיחות שלנו, ותמיד אמר דברים כמו "מעניין איך הוא
נראה כשהייתם ביחד", "מעניין איך זה היה כשהוא היה עדיין צעיר
וחלק", אבל תמיד גם הוסיף "לא שהיום הוא לא יפה" או "לא שזה
הפריע לי שהוא שעיר". לאחר ששוחחנו עוד קצת, הוא היה צריך ללכת
לאלעד, המטרה שלשמה נסע עד לכאן.

אחרי הפגישה הראשונה איתו נפגשתי עם גלי כמתוכנן, וסיפרתי לה
שיהודה מוצא חן בעיני גם מבחינה חיצונית. "איזה קטע אם יהיה
ביניכם משהו", אמרה והתרגשה. "לא, לא נראה לי, זה מוזר מדי,
למרות שאני לא אתנגד", עניתי. משום מה, לא לגמרי זכרתי איך הוא
נראה. זכרתי שהוא נמוך ממני במעט ושהוא נאה. ולמחרת - יום
ראשון - החזרה לשגרה, למשרד. וכרגיל, הטלפון היומי מיהודה. רק
שהפעם, לראשונה, המרחק הפיזי ביננו אינו גדול: אני במשרד שלי
בקריה בת"א, והוא במשרד שלו ארבעים דקות מכאן, ובקרוב, כשיסיים
את יום העבודה הקצר שלו, הוא יהיה בתל אביב גם כן. ובהתאם, הוא
מציע לי שניפגש לכוס קפה, ואני מסכים.





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/1/02 14:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד גנות

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה