"פעם אחת, כשהייתי אצל אלעד, הלכנו לטייל באיזה קניון, ופתאום
הוא ראה אותך מרחוק, ורצה שאני אראה אותך. איכשהו עברנו לא
רחוק ממך, והוא הראה לי מי זה אלעד גנות המפורסם. ואמנם זה היה
קצת מרחוק ודי חטוף, אבל אני זוכר בגדול מישהו חמוד, והזכרון
שלי אף פעם לא מטעה אותי", ירה יהודה, שהכיר היטב את רזי
החנופה. הסיפור שלו נשמע הגיוני. אכן מדי פעם הייתי רואה את
אלעד במקומות שונים, אך בעיקר בקניון. ותמיד התחמקנו מלהיתקל
אחד בשני, או חלפנו בהתעלמות זה על פני זה.
-"תודה", הסמקתי לעצמי, שמח שמצאתי חן בעיניו, אך לא מרוצה
מהעובדה שהוא יודע עלי יותר משאני עליו. "ביקרת את אלעד
הרבה?".
-"כן, בטח. כמעט בכל סוף שבוע שהיינו יוצאים - לפני שעזבתי את
הסוללה בגלל הניתוח ההוא שעברתי... הייתי אצלו או שהוא היה
אצלי בתל-אביב. לפעמים הייתי ממש הנהג שלו, אני כזה שפוט
שלו... אם הוא היה רוצה שנהיה אצלי בסופשבוע, הייתי בא עד אליו
כדי לקחת אותו אלי, כי הרי אין לו רשיון. לפעמים היינו נוסעים
גם ברכבת. איך אני אוהב את הרכבת, זה כל כך כיף לנסוע בה את
הדרך הזאת". הרגשתי שאני נעשה ירוק מקנאה מעצם המחשבה שכבר
חודשים רבים, ועד עצם היום הזה, מישהו נהנה מחברתו של אלעד
באופן קבוע, כשם שהייתי אני לפני חמש שנים.
-"אני לא סובל את הרכבת. אני כבר שנה נוסע בה כל יום לצבא
וחזרה. זה פשוט סיוט. נשבר לי מזה".
-"למה ? זה כזה נוח ! מהיר, לא צפוף כמו באוטובוס, נוף יפה,
נסיעה שקטה וממוזגת, אפשר לישון. אני ממש אוהב".
-"טוב, אולי כשנוסעים בה פעם בשנה זו חוויה נחמדה, אבל פעמיים
ביום זה יותר מדי. היא תמיד מאחרת, נתקעת באמצע שומקום, לפעמים
אין מקום לשבת וזה פשוט מתיש. טוב, מה אנחנו מדברים על הרכבת
?!", שנינו צחקנו.
-"אתה יודע... פעם אחת כשהייתי אצל אלעד, הלכנו לטייל ברגל,
ופתאום הוא עוצר, ואומר לי 'זה הבית של אלעד גנות'. עמדנו ממש
בכניסה לבית שלך ודיברנו. פתאום הוא אמר לי בצחוק 'רוצה לעלות
אליו?'. איזה קטע זה היה. בכלל יש לו יציאות מוזרות. פעם אחת
כשהיינו אצלו בבית הוא אמר לי 'רוצה להתקשר לאלעד גנות?', אז
אמרתי לו 'בשביל מה? להזמין אותו לאורגיה איתנו?' כאילו בקטע
של 'מה זה היציאות המפגרות האלה?', אז הוא עונה לי 'אם בא
לך...', אתה קולט איזה פסיכי הוא?".
-"האמת שלא כל כך... מעניין איך הוא יגיב אם הוא ידע שאנחנו
מדברים עכשיו... חשבת לספר לו ?!"
-"נראה לך !? השתגעת ?!", נבעת יהודה, "הוא ירצח את שנינו
ויתאבד אם הוא ידע שיצרתי אתך קשר, שאנחנו מדברים עליו, שאני
מספר לך כאלה דברים עליו". אי אפשר להגיד שלא הסכמתי עם דבריו,
על אף שהוצגו בצורה מעט קיצונית.

לא ידעתי כל כך איך לאכול את כל הסיפורים האלה, שקשורים אלי
בצורה חולנית משהו, והעדפתי שלא להגיב. הוצפתי כל העת בתחושות
מוזרות, למשל נוכח העובדה שבאחת השבתות האחרונות כשהייתי בבית,
עמדו אלעד ויהודה מחוץ לביתי ודנו אודותי, ודי היה שהייתי יורד
לזרוק את הזבל כדי לגרום לתקרית מביכה, גם אם לא הייתי מנחש
שלנגד עיני עומד זוג המנהל יחסים במתכונת היחסים שהיו לי עם
אלעד. במקום להגיב, העדפתי להתמקד בפרטים השוליים של הסיפור,
וגם זה לעיתים הניב מידע מעניין:

-"אז אין לו רשיון?"
-"לא. הוא אמר לי שהוא לא עשה תיאוריה וזה עיקב לו את כל
הלימוד".
-"בטח שהוא עשה תיאוריה ! כולנו עשינו בכיתה י'".
-"מה!?", הצלחתי אני לראשונה לחדש משהו ליהודה, "אתה זוכר
בוודאות שגם הוא עשה תאוריה?"
-"כן. בוודאות. אני זוכר אותו נבחן".
-"אז הוא בטח נכשל ומתבייש להגיד את זה. הוא כל כך מפחד להראות
טיפש...".
-"כי זה מה שההורים שלו מכניסים לו לראש כל הזמן, שהוא האדם
הכי טיפש עלי אדמות".
-"בכל מקרה, לפעמים הוא נוהג בלי רשיון".
-"די! בלי רשיון ? מה הוא דפוק ?"
-"כן... הוא לוקח את האוטו של שמוליק, הרבה פעמים בלי ששמוליק
ידע בכלל, ונוסע בלי רשיון, אבל רק בתוך העיר... לכן אני בא
לקחת אותו כשהוא רוצה לבוא אלי לתל-אביב"
-"אמן שיעצרו אותו וישללו לו את הזכות לרשיון אם וכאשר הוא
יעבור תאוריה..."
-"ולשמוליק ישללו גם בגלל חוסר אחריות או משהו, ואז באמת יהיה
שמח".
-"הלוואי".
-"תגיד, אגב, סתם מתוך סקרנות...הוא למד איתך עד סוף התיכון?
ז'תומרת - הוא עשה גם י"ב בבית ספר שלמדתם בו?".
-"לא... מה פתאום... נראה לך ? העיפו אותו... הוא חזר להיות
תלמיד גרוע כמו שהיה לפני שנפגשנו, והוא עזב בסוף י"א ללמוד
באקסטרני, אני מניח שגם קצת מתוך רצון... הוציאו לו את הנשמה
בבית-ספר".
-"הייתה לי הרגשה שהוא משקר, גם כי הוא שקרן בנוגע לכל מה שלא
נוח לו, וגם כי פעם שיוש, פלט איזה משהו, וישר אלעד השתיק אותו
וגמגם איזה משהו..."
-"שיקר בקשר למה ? מה הוא סיפר לך?"
-"סתם... שהוא סיים י"ב באותו בית ספר איתך, ושיש לו בגרות
מלאה".
-"הצחקת אותי... איפה הוא חי? הוא לא סיים, הוא עבר לאקסטרני'
בסוף י"א כמו שאמרתי לך, ואין לו שום בגרות".
-"איך אתה יודע?"
-"כי אמא של גלי, ידידה שלי, היא המנהלת של הבית-ספר שהוא הלך
ללמוד בו, ומן הסתם שאלתי אותה עליו. הוא נשאר אותו ליצן שהוא
היה אצלנו. זה לא שהוא הפך פתאום לילד פלא והוציא בגרות".
-"אז הוא לא מפסיק לשקר אף פעם? כמו שהוא שיקר בקשר ליחידה
שלנו..."
-"כן... יש לו ממש בעיות תדמית חמורות".
-"אז הוא המציא את כל זה שהוא למד ביולוגיה לבגרות והכל?"
-"הוא לא המציא, הוא פשוט עיוות את הדברים כמו שהוא רוצה. לפני
שהוא עזב הוא באמת למד במגמת ביולוגיה אבל רק בגלל ששרון החברה
שלו למדה שם, והוא היה חייב להיות דבוק אליה".
-"ואי, אתה מכיר את שרון?!"
-"ברור שאני מכיר את שרון... היא הייתה איתי גם ביסודי וגם
בתיכון".
-"היא גם תיסבכה אותו לא מעט... היא נשמעת לי פסיכית על כל
הראש השרון הזאת".
-"למה אתה מתכוון?", שאלתי. שרון, על אף ששנאתי אותה וקנאתי בה
קנאת מוות, נראתה לי בחורה שפויה, יחסית, שמחזיקה את אלעד על
הקרקע.
-"היא הייתה עושה לו כל מני דברים משונים... אתה לא תאמין".
-"כמו מה?"
-"סתם, לדוגמא, היא הייתה גוזרת לו את השערות של בית השחי. ממש
גוזרת. עם מספריים". לתשובה כזאת בהחלט לא ציפיתי. לא ידעתי
איך להגיב, אם לצחוק או לבכות, אבל זה בהחלט היה אחד הדברים
הביזאריים שיכולתי להעלות בדעתי.
-"אוקיי...", חיכיתי להמשך.
-"וכנראה שהיא עשתה את זה בעקביות, זה היה מן טקס או משהו.
ועכשיו אתה לא רוצה לדעת איזה שעיר הוא שם בגלל זה. יש לו
ג'ונגל ממש. וגם יש לו ריח גוף ממש חזק, יכול להיות שהוא מזיע
שם יותר בגלל זה או משהו". לא ממש ידעתי אם התאוריות של יהודה
נכונות מבחינה ביולוגית, אבל היה לי מוזר לשמוע כאלה דברים על
אלעד.
"אבל אני יכול להשתגע מהריח שלו בכל מקרה. לא ממש מזיז לי שהוא
מזיע".
-"כן, אני יכול להבין, למרות שלא זכור לי שהייתה לו בעיה כזאת
כשהיינו יחד". מה שכן זכרתי היטב היה ריח הנפטלין החזק שנדף
מבגדיו בכל חילופי עונות, בעת שהבגדים הוצאו מאחסון במדפים
הגבוהים, וכנהוג בבית משפחת שגב - מוטבעים בכדורי חומר החיטוי
משמיד העש. הייתי עוקץ את אלעד, בבדיחות כמובן, על ריח הזיקנה,
שסירב להיעלם אלא לאחר כביסות מרובות. זמן רב לאחר מכן עוד היה
הוא עולה בראשי בכל פעם שהתגנב לאפי ניחוח הנפטלין, ובעיקר
בתחנה המרכזית, כשחולפים ליד השירותים, וריח זה נאבק בריח השתן
החריף, בהצלחה לא מרובה במיוחד.

-"איזה כיף לך שהייתם יחד בגיל כזה צעיר, שהכל חלק ויפה... בטח
הייתה לו בטן חלקה ויפה".
-"אתה לא מתאר לעצמך כמה...", אמרתי בחצי יאוש.
-"והחזה והתחת שלו? גם היו חלקים?"
-"כן, ותמיד היו לו פחדים שכשהוא יגדל יהיו לו שערות על
הכתפיים כמו לשמוליק".
-"אני מה זה מקנא בך... עכשיו הוא הרבה יותר שעיר... יש לו קצת
שערות בחזה, לא משהו היסטרי, אבל הבטן שלו שעירה וכמו שאמרתי
לך, בית השחי שלו ממש שעיר בגלל שרון הדפוקה, וגם התחת". ואז
הוסיף וסיפר, להפתעתי, על מוזרויותיה של שרון וחיבתה לגילוח
ישבנו של אלעד, מה שהסביר את שעירותו המוגזמת. "ועכשיו יש לו
שם ממש שטיח. תמיד ירדנו עליו בגלל זה בבסיס. זה ממש בלט
במקלחות - כשרואים אותו מאחורה, הכל חלק ופתאום התחת שלו
שעיר".

נגעלתי מהסיפור, וזה הרגיש מוזר להיגעל ממשהו שקשור באלעד,
שהרי הייתי מורגל בתחושות הערצה וקנאה כלפי כל מה שקשור בו. יש
בי מעין תחושה שהייתי מקבל אותו בכל מצב, ששום דבר בו לא יכול
לדחות או להרתיע אותי. ובעצם, הרי גם את יהודה זה לא דחה.
כששאלתי את יהודה אם יש לו עוד דברים עסיסיים לתבל בהם את
השיחה, אמר "לא סיפרתי לך עוד ששרון נכנסה ממנו להריון",
והייתי בטוח שהוא מתבדח, עד שהוא המשיך: "אבל זה ממש סוד, אסור
לך לספר לאף אחד. בכיתה י"א, הוא הכניס אותה להריון בטעות,
וכמובן שהם לא יכלו להתחתן או לגדל ילד, אבל גם לספר להורים לא
היה ממש בחשבון, כי לפחות ההורים שלה הם שיא השמרנים, והם היו
מגיבים רע. אז אלעד סיפר רק לאבא שלו, וביקש ממנו עזרה בלי
לגלות לאמא שלו. אז שמוליק הסכים וסידר להם כסף להפלה. וזהו,
זה סוד של שלושתם, ועכשיו גם שלי ושלך... אף אחד אחר לא יודע
מזה".

לראשונה, ריחמתי על שרון. אבל זה לא מנע ממני, כמובן, לספר גם
את זה - כמו את כל שאר הדברים - לגלי. ממנה אין סודות. היא
הייתה המומה מהמוזרויות, מצירופי המקרים, מהריקבון, מהשקרים
וההאשמות.