מחשבה נודדת אל העבר, בין קיץ לחורף בסתיו העצוב, עצים בוכים
בדמעות עלים זהובים, ספסלי גן ירוקים דהויים משמש הקיץ אחרון,
שקט של יום שישי לפני שקיעה בירושלים, זוכר את תחושת המתיקות
שבעצב הסתיו, עוד לא הבנתי את מרוץ הזמן הנע רק קדימה בעולם
המוחשי, עוד לא למדתי את  ההליכה לאחור בזמן, את שינוי העבר,
את הידיעה שכל מה שיש זהו רגע אחד, העכשיו,לפעמים חי אני את
הרגע שעבר וממית את הרגע הקיים, זה  שאינו לפני  ולא אחרי.
כל רגע בונה עולם חדש בתוכי, הנשאר לנצח.

יופייה בער בתוך חלומותי, שיערה הזהוב המזכיר שמש בצהרי יום
קיץ,  עינייה צבועות בצבע הים הנשבר על סלעיים בתוליים, שפתיה
אדומות חושניות, ואנחנו רק בני 10, היא האהבה שידעתי היא החלום
שחלמתי היא הבוקר המקיץ.
איתה התהלכתי בשביל  שסללנו יחד, השביל שלנו, נשיקה ראשונה,
ידיי  משוטטות על גופה, מהססות חוששות אינן יודעות היכן הגבול
של מותר ואסור, כפיתי על עצמי את הגבול האסור מבלי שתאמר לי,
איבדתי אותה, איבדתי את עצמי.....