תמיד חוצה מעברי חציה באדום.
תמיד מסתכלת שמאלה כשהתנועה מגיעה מימין.
אומרים: "חיה על הקצה". על קצה המזלג.
זה לא שהחיים נעשים קלים יותר כשהזמן עובר.
הם פשוט נהיים קשים יותר ובסוף הורגים.
זה לא שהיא מלאה בקלישאות עד אפס מקום.
זה פשוט שהכתיבה משחררת שרירים תפוסים.
הלב פועם בה אבל היא מחכה שהוא ידום. כשהיא שוכבת במיטה ומביטה
אל התקרה.
חברים אומרים לה "תשתחררי". זו התקופה הכי יפה שלך.
אבל היא מעולם לא הרגישה יפה, אז במה שונה התקופה הזו מאחרות?
תמיד אומרת לעצמה ולעולם שהיא לא נולדה לגיל הזה. תמיד מאמינה
שלה הכי כואב.
אם אלו הזמנים הטובים, היא מתחננת אליכם שלא תיקחו אותה אל
הרעים כי מי יודע מה מחכה לה שם.
וגם אם לה לא הכי כואב, היא לא רואה את זה.
היא לא רואה אתכם מנסים להתקרב וללטף.
היא רואה כלבים סגולים בחלומות, היא רוצה להיות חיה כדי לא
לחשוב יותר מדי.
נוהגת צמוד מדי לימין. לאט מדי.
החיים חולפים לאט מדי. המוות שלה רחוק מדי.
ואילו העבר נושף בצווארה, מאיים לשבור ומקיים.
היא נשברת ומוצאת עצמה על רצפת המקלחת.
או שבעצם, היא לא מוצאת את עצמה.
העולם מוצא אותה על רצפת המקלחת.
ראשה מנופץ, דמה ניגר ונשטף בזרם המים הרותחים.
נופלת צמוד מדי לקיר. מהר מדי.
החיים חלפו מהר מדי. המוות קרוב מדי אבל נושף בצווארה.
היא עברה הכל.
עכשיו לה הכי קשה.
זו התקופה הכי יפה שלך.
והיא מעולם לא הרגישה יפה אבל עכשיו האושר מחלחל עמוק, ממלא את
מקום הדם. |