אולי פשוט נולדנו ככה, בדיכאון. אולי זה גנטי? לא יודעת.
כל מה שאני יודעת, זה שיוצא לי להיות בדיכאון, וזו לא הפעם
הראשונה.
האם יכול להיות שהמפגש של כל אחד מאיתנו עם הפנטזיה, עם
הדימיון, עם כל מה שהוא מעבר למציאות המוגבלת שלנו, הוא זה
שהוליד את הדיכאון לראשונה?
האם הדיכאון קדם למציאות או שהמציאות קדמה לדיכאון?

אני נוטה להאמין לאופציה השניה. השאלה הזו היא כמו שאלת הביצה
והתרנגולת- מה בא קודם? ובעצם, הכל בנוי ממעגל קסמים אחד גדול,
שאין לנו איך להבין.

הייתי אמורה לכתוב לכם במקום כל הבולשיט הזה, בולשיט אחר. משהו
שכתבתי לא מזמן ורציתי להעלות לדפיוצרת שלי. הייתי בדיכאון,
וכתבתי.
אבל, אני חושבת שאולי רציתי לבטל את התחושות הישנות שמרחתי על
הדף ההוא, ולנסות ליצור משהו חדש, עדכני יותר. התחושות ההן
קשות מדי. רציתי למות. זה כבר לא מה שאני מרגישה.

כבר די התגברתי על סוג הדיכאון ההוא. אבל אני יודעת, שהדיכאון
נמצא שם תמיד, גם אם אני לא מתייחסת אליו, גם אם אני טוענת שזה
"עוד כלום".
אני יודעת שזה לא בריא, אבל אם הייתי מוציאה כל הזמן את
הדיכאון שלי החוצה מהבטן, לא היה נשאר אף אחד לידי. לכן, אני
מחכה קצת עם הכאב, וכשזה נהיה לי כבד מדי אני פשוט "מתפרקת
מבלי להתפרק". אני נותנת לעצמי ליפול למקומות הכי חשוכים בנשמה
שלי. ככה אני נותנת למפלצת שבי לעשות טיול קצר מחוץ לכלוב שבו
אני כולאת אותה כל הזמן. האנשים מסביבי נעלבים, מתרחקים, אבל
אלה שקרובים אליי, יודעים שזה יעבור לי.
אנשים כאלה יודעים שהם צריכים להישאר קרוב למפלצת, ואין לי
מושג איך- אבל לחלק מהם כבר לא מפריעה המפלצת, והם מתעקשים
שהיא לא מפלצת.
בעיניהם, הדיכאון שלי הוא לא מפלצת. הם חושבים, ככה אני מבינה
את זה לפחות- שהדיכאון שלי הוא בסך הכל הילדה הקטנה שנורא רוצה
מלא דברים, אבל היא בחיים לא תקבל אותם, כי בשביל לקבל אותם
היא צריכה לחזור אחורה בזמן או למות או לחכות הרבה הרבה זמן.
לחכות לגודו.

אני רוצה להודות לכם, יקיריי. גם לאלה שנמצאים לידי ותומכים בי
כשאני מפלצת, וגם לאלה שעוד יקראו את הדבר הזה ויחליטו שאולי
המפלצת שלהם לא כל כך נוראית. אני יודעת בלב שלי שזה יקרה.
המפלצת שלי מוסרת לכם ד"ש חם. עכשיו, שתינו נלך לישון, כי
שתינו מאוד עייפות...