"וואו, היא מדהימה, את לא חושבת ככה??" שלומי שאל אותי
"אממ, אני נורא מצטערת להגיד לך, אבל קצת קשה לי להגיב עכשיו
כשבכלל אין לך בושה להגיד דבר כזה לידי, החברה שלך, על מישהי
שפעם הייתה חברה שלי..." ניענעתי בראשי לחוסר הסכמה.
"טל, למה את חושבת שאכפת לי מאחרות? אני אוהב אותך, ורק
אותך..." הוא הסתכל עלי
"חבל שזה לא נראה ככה..." התחלתי לארגן את הדברים שלי ולהכניס
אותם בחזרה לתיק השחור שלי. התקדמתי אל עבר דלת הכניסה בבית
שלו, והשארתי את התמונה על השולחן שלו. שיביט בה עוד ועוד,
שימצא לו כבר מישהי אחרת...
הוא התקדם לעברי בזריזות שרק שלומי מסוגל אליה, וחיבק אותי
מאחור. "די, שלומי, עזוב..." התחלתי לומר לו.
הוא עוד יותר התקרב. כבר ממש היינו צמודים, והוא קירב את שפתיו
אל שפתי ונישק אותי נשיקה חלומית, כמו שרק שלומי מסוגל אליה.
קשה לי לומר שלא נהניתי ממנה... אבל הפסקתי אותה. נשמתי נשימה
עמוקה. "שלומי, עזוב אותי עכשיו, אני רוצה ללכת..." פתחתי את
הדלת.
"לא, טל, אל תלכי... את כועסת?" הוא שאל אותי בהבנה שרק שלומי
יכול להבין.
"לא כועסת ולא כלום", הפטרתי.
"את כועסת", ידעתי שהוא ידע.
"נדבר על זה מחר, כבר מאוחר", השעה הייתה 2 לפנות בוקר.
"אני אתקשר אליך מוקדם בבוקר ונדבר, טוב? אני לא רוצה שתכעסי
עלי", הוא כל כך התחשב, כמו שרק שלומי מסוגל...
"טוב", נשקתי לו על המצח ויצאתי החוצה, "לילה טוב"
"לילה טוב, אני אוהב אותך", הוא חייך אלי חיוך מקסים, כמו שרק
שלומי יכול לחייך.

קמתי בבוקר לצלצול טלפון. ידעתי שזה שלומי, רק שלומי מסוגל
להתקשר בשעות בלתי אפשריות כמו 11 בבוקר אחרי שהולכים לישון ב
2. זה לא היה שלומי.
"טל?... שלומי מת... הוא נפגע ממכונית בבוקר, כשנסע לסבתא
שלו...", אמא שלו בכתה בצד השני של הקו.
הכל נפל עלי בבום אחד גדול.
"מה?!... לא יכול להיות... אני דיברתי איתו... אני הרגשתי
אותו... אני... הוא... הוא מת?..." פאניקה מעורבת בעייפות זה
לא דבר טוב במיוחד.
"הוא מת." אמא שלו לא יכלה להרגע.
"אני מגיעה עכשיו להלוויה", אמרתי בהחלטיות של שניה.

ההלוויה נערכה באותו יום, בשעה אחת ושלושים בצהרים. הוא נקבר
בטקס שרק שלומי ראוי לו. אבל הוא לא קיבל את מה שמגיע לו, כיאה
לשלומי, הוא מת.
הוא מת כמו שרק שלומי יכול למות, בתאונה.
הוא מת.
הוא מת.
הוא מת.
יהי זכרו ברוך.