רוני הלכה לארון השירות לחפש מטאטא לנקות את הלכלוך שהשאירו
אחריהם עדר האנשים שעוד מילא את בית הקפה חצי שעה לפני.
"אנשים יכולים להיות חיות פרא לפעמים" - חשבה לעצמה כשהיא
מסתכלת על הרצפה המטונפת.
היא הרימה את מבטה לרגע כשלפתע משך את תשומת ליבה גבר בעל
עיניים תכולות שעמד בחזית בית הקפה. באורך פלא הציפה אותה
הרגשה מוזרה של נינוחות, כמו זו לא פעם ראשונה שהיא רואה
אותו,היא חשה מהופנטת ולא יכלה להזיז את מבטה ממנו ומעיניו
הכחולות, ההבטחה לעזור לגל נעלמה כלא הייתה. רוני לא ידעה
בדיוק מה הפנט אותה אצלו אבל מה שכן ידעה היה שהיא חייבת לראות
אותו יותר מקרוב.
היא התקרבה צעד ועוד צעד, ועוד אחד עד שיכלה להבחין בכל תו ותו
בפניו. הוא היה כבן שלושים פלוס, בעל שיער בהיר ועיניים
מדהימות, רוני ציינה לעצמה שמזמן לא ראתה בחור עם יופי כמו
בזמן שליופי הייתה משמעות.
פתאום זה הכה בה- "ידעתי שאני מכירה אותו מאיפשהו, זו לא פעם
ראשונה שהוא יושב פה".
לאט לאט נזכרה איך הדהים את יושבי בית הקפה בפעם שעברה שישב
פה, הוא היה מה שנקרא "קוסם בכוח המחשבה".
המציאות לא אחרה לאשר את זיכרונה.
הוא כבר לא עמד לידה אלא ניגש לאחד השולחנות בו ישבו חבורת
בנות צעירות, היא ראתה שהוא מבקש מאחת הבנות כפית וחיכתה לראות
מה יעשה בה.
רוני ראה שהוא מצמיד את הכפית לידה של אחת הבנות ולא הבינה מה
הוא מנסה לעשות עד שראתה את הכפית מתקפלת בידה של הבחורה ואת
יושבי בית הקפה מוחאים כפיים בהתלהבות.
היא חייכה לעצמה בהנאה,ככל שבחנה אותו יותר כך שמה לב יותר
לחיוך המקסים שלו ולשלמות שהוא שידר.
היה קשה לה להסביר גם לעצמה אבל משהו בו הדהים אותה, היה בו
משהו שנדיר למצוא אצל אנשים, מן נינוחות שכזו, רוגע.
תוך שהיא מהרהרת בדבר לא שמה לב שהבחור המקסים הולך ומתקרב
אליה.
"מה שלומך? אני מיכאל" שמעה לפתע ולרגע לא הבינה מי מדבר אליה,
כשהרימה את ראשה חשבה שהיא חולמת.
"ממממ...אני רוני ..הכל בסדר, תודה" ענתה בגמגום שהביך אותה
וגרם לה להשפיל את מבטה.
"תני לי את היד שלך" הוא שיגר אליה חיוך מתוק ומבין, כאילו ראה
את כל מבטיה ושמע את כל שדיברה לעצמה.
עבר רגע עד שהבינה מה רצה ממנה, הוא חייך אליה עוד אחד מחיוכיו
המקסימים- כל מה שהיה צריך כדי שתתן לו את ידה בלי להניד
עפעף.
מיכאל הוציא מכיסו את אותה הכפית שעיקם כמה דקות לפני והצמיד
אותה לכף ידה של רוני תוך כדי שהוא מביט עמוק לתוך עיניה
הנוצצות.
רוני הסתכלה בתדהמה על הכפית ההולכת ומתיישרת חזרה, לא היה לה
מושג איך הוא עושה את זה אבל לא היה לה אכפת, היא רק הייתה
מוקסמת ממנו.
בלי יכולת לדבר הרגשה נהדרת מילאה אותה, היא הרגישה שהיא נמצאת
בדיוק במקום שהיא צריכה להימצא.
כל האנשים והרעש מסביב נעלמו כלא היו, בית הקפה לא היה מאשר גן
העדן שלה, שלה ושלו וכל מה שהיא רצתה היה לברוח איתו, עם האדם
שנטע בה תחושה כה קסומה.
"בואי איתי רוני" - הוא שבר את השתיקה, "בואי איתי למקום בו
נהיה רק שנינו, לבד. אני יודע שאת מרגישה כמוני, ראיתי את זה
מהפעם הראשונה שנפגשנו, אני בטוח שגם את הרגשת בזה, בחיבור,
אני בטוח. כשאני בא לפה כולם מתלהבים מהקסמים שלי אבל פה זה
נגמר, אף אחד לא רואה או מנסה לראות מעבר לזה, אבל את, את הבנת
הכל, אני רואה את זה כל פעם שאת מסתכלת עלי."
זה היה נכון, היא לא יכלה להסיר ממנו את מבטה מהרגע הראשון
שהבחינה בו, וגם עכשיו, כשדיבר, בלעה כל מילה בשקיקה.
"אני לא יודעת מה לחשוב, אנחנו בקושי מכירים, איך אתה מבקש
ממני לעזוב הכל ולבוא איתך?" ניסתה לתרץ את מה שכ"כ רצתה לעשות
מהרגע הראשון שראתה אותו.
"רוני,רוני שלי, אני מתחנן בפנייך, אל תאבקי בתחושות
שלך.תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא משתוקקת לברוח איתי,
אם זה רצונך לא תראי אותי יותר, אני מבטיח". היא לא יכלה לשקר
לו ויותר מזה, לעצמה.
את מקום התירוצים וההסברים שניסתה לארגן בראשה תפסה תחושה חזקה
של התרגשות.
הוא קרב אליה ובעדינות ליטף את פניה הרכים, היא הביטה בעיניו
והיה לה ברור שהיא לא יכולה לתת לו ללכת, לא בלעדיה.
"מיכאל, מיכאל שלי..."עיניה נצצו מאושר...
בתנועה אחת הורידה רוני את בגדי העבודה, לקחה את ידו בידה ובלי
להסתכל לאחור ברחה משם אל העולם האמיתי.
