[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל עברי
/
מיכאל

"הנוסעים האחרונים בטיסה 921 לנ"י מתבקשים להגיע בדחיפות לשער
32".
יופי, חשבה רוני לעצמה, עוד טיסה יוצאת לדרך, אולי עכשיו
יתפזרו יושבי בית הקפה ויתנו לה קצת מרווח לנשימה.
בית הקפה בו עבדה היה ממוקם פחות או יותר במרכז ה"דיוטי פרי",
התחנה הנכספת בדרך לחו"ל. חודשי הקיץ היו כמעט בלתי נסבלים,
עשרות טיסות כל יום, מאות נוסעים בכל טיסה והישראלים
המאופיינים בעיקר ב"ישראליות" לא הפכו את החוויה ליותר נעימה.
רוני החניקה עוד פיהוק והצטערה בליבה שהסכימה למלא מקום ועוד
במשמרת לילה, "אם רק הייתי יודעת מה מצפה לי לא הייתי מהססת
לסרב"- הרהרה.
זה לא היה ממש מדויק, רוני נזקקה לכל משמרת שיכלה להשיג וזאת
כדי לחסוך מספיק כסף לטיול שתכננה בשנה הבאה.
השעה הייתה כבר חמש וחצי לפנות בוקר ומחלונות בית הקפה הגדולים
כבר התחילה להראות הזריחה.
"איזו זריחה מקסימה" חשבה לעצמה. רגעים כאלו תמיד קיוותה לחלוק
עם מישהו שמבין את האינטימיות המדהימה של הטבע.
רוני הייתה אדם מהורהר, בכל הזדמנות שהייתה לה חשבה על משמעות
החיים- לא על המשמעות הנדושה אלא על העומק שבדברים.
היא הרגישה שהיא מבזבזת את זמנה בעולם ולא עושה משהו בעל
חשיבות, "מה הטעם בעשייה אם אין עם מי לחלוק אותה"? נהגה תמיד
לחשוב.מה שהחזיק אותה הייתה האמונה שיבוא יום והיא תמצא את
הפיסה החסרה.
המזל שיחק לטובתה ומדקה לדקה הלך והתרוקן בית הקפה ממסת האנשים
שהציפה אותו, רק מעטים שעוד חיכו לטיסתם נשארו לשבת.
רוני נאנחה בהקלה ואספה מחדש את השיער שהספיק להתפרע יחד עם
בית הקפה שכרגע נראה כמו אחרי מלחמה.
כמי שקרא את מחשבותיה ניגש אליה גל, האחראי באותה משמרת.
בשלושת החודשים שעברו מאז התחילה לעבוד הספיקה רוני לפתח יחסי
ידידות עם עובדי בית הקפה וכך גם עם גל, יחסים שעברו את שלב
הנימוס ורוני שמחה על כך- היה לה חשוב לעבוד במקום שבו היא
מרגישה רצויה. "רוני, מה שלומך חמודה? את נראית לי קצת תשושה"
- חייך אליה גל בחביבות.
" ובצדק, לא? עבדנו קשה" - החזירה לו חיוך.
"מה שנכון נכון. ועכשיו הגיע הזמן לאפס קצת את המקום ואת בדיוק
האדם שיעזור לי,   נכון?" חיבק אותה בחביבות.
"יש לי ברירה?" - גל תמיד הצליח לעלות על פניה חיוך, גם
כשהייתה במצב אפיסת כוחות טוטאלי.

                               




רוני הלכה לארון השירות לחפש מטאטא לנקות את הלכלוך שהשאירו
אחריהם עדר האנשים שעוד מילא את בית הקפה חצי שעה לפני.
"אנשים יכולים להיות חיות פרא לפעמים" - חשבה לעצמה כשהיא
מסתכלת על הרצפה המטונפת.                        
היא הרימה את מבטה לרגע כשלפתע משך את תשומת ליבה גבר בעל
עיניים תכולות שעמד בחזית בית הקפה. באורך פלא הציפה אותה
הרגשה מוזרה של נינוחות, כמו זו לא פעם ראשונה שהיא רואה
אותו,היא חשה מהופנטת ולא יכלה להזיז את מבטה ממנו ומעיניו
הכחולות, ההבטחה לעזור לגל נעלמה כלא הייתה. רוני לא ידעה
בדיוק מה הפנט אותה אצלו אבל מה שכן ידעה היה שהיא חייבת לראות
אותו יותר מקרוב.
היא התקרבה צעד ועוד צעד, ועוד אחד עד שיכלה להבחין בכל תו ותו
בפניו. הוא היה כבן שלושים פלוס, בעל שיער בהיר ועיניים
מדהימות, רוני ציינה לעצמה שמזמן לא ראתה בחור עם יופי כמו
בזמן שליופי הייתה משמעות.
פתאום זה הכה בה- "ידעתי שאני מכירה אותו מאיפשהו, זו לא פעם
ראשונה שהוא יושב פה".
לאט לאט נזכרה איך הדהים את יושבי בית הקפה בפעם שעברה שישב
פה, הוא היה מה שנקרא "קוסם בכוח המחשבה".
המציאות לא אחרה לאשר את זיכרונה.
הוא כבר לא עמד לידה אלא ניגש לאחד השולחנות בו ישבו חבורת
בנות צעירות, היא ראתה שהוא מבקש מאחת הבנות כפית וחיכתה לראות
מה יעשה בה.
רוני ראה שהוא מצמיד את הכפית לידה של אחת הבנות ולא הבינה מה
הוא מנסה לעשות עד שראתה את הכפית מתקפלת בידה של הבחורה ואת
יושבי בית הקפה מוחאים כפיים בהתלהבות.
היא חייכה לעצמה בהנאה,ככל שבחנה אותו יותר כך שמה לב יותר
לחיוך המקסים שלו ולשלמות שהוא שידר.
היה קשה לה להסביר גם לעצמה אבל משהו בו הדהים אותה, היה בו
משהו שנדיר למצוא אצל אנשים, מן נינוחות שכזו, רוגע.
תוך שהיא מהרהרת בדבר לא שמה לב שהבחור המקסים הולך ומתקרב
אליה.
                       




"מה שלומך? אני מיכאל" שמעה לפתע ולרגע לא הבינה מי מדבר אליה,
כשהרימה את ראשה חשבה שהיא חולמת.
"ממממ...אני רוני ..הכל בסדר, תודה" ענתה בגמגום שהביך אותה
וגרם לה להשפיל את מבטה.
"תני לי את היד שלך" הוא שיגר אליה חיוך מתוק ומבין, כאילו ראה
את כל מבטיה ושמע את כל שדיברה לעצמה.
עבר רגע עד שהבינה מה רצה ממנה, הוא חייך אליה עוד אחד מחיוכיו
המקסימים- כל מה שהיה צריך כדי שתתן לו את ידה בלי להניד
עפעף.
מיכאל הוציא מכיסו את אותה הכפית שעיקם כמה דקות לפני והצמיד
אותה לכף ידה של רוני תוך כדי שהוא מביט עמוק לתוך עיניה
הנוצצות.
רוני הסתכלה בתדהמה על הכפית ההולכת ומתיישרת חזרה, לא היה לה
מושג איך הוא עושה את זה אבל לא היה לה אכפת, היא רק הייתה
מוקסמת ממנו.
בלי יכולת לדבר הרגשה נהדרת מילאה אותה, היא הרגישה שהיא נמצאת
בדיוק במקום שהיא צריכה להימצא.
כל האנשים והרעש מסביב נעלמו כלא היו, בית הקפה לא היה מאשר גן
העדן שלה, שלה ושלו וכל מה שהיא רצתה היה לברוח איתו, עם האדם
שנטע בה תחושה כה קסומה.
"בואי איתי רוני" - הוא שבר את השתיקה, "בואי איתי למקום בו
נהיה רק שנינו, לבד. אני יודע שאת מרגישה כמוני, ראיתי את זה
מהפעם הראשונה שנפגשנו, אני בטוח שגם את הרגשת בזה, בחיבור,
אני בטוח. כשאני בא לפה כולם מתלהבים מהקסמים שלי אבל פה זה
נגמר, אף אחד לא רואה או מנסה לראות מעבר לזה, אבל את, את הבנת
הכל, אני רואה את זה כל פעם שאת מסתכלת עלי."
זה היה נכון, היא לא יכלה להסיר ממנו את מבטה מהרגע הראשון
שהבחינה בו, וגם עכשיו, כשדיבר, בלעה כל מילה בשקיקה.
"אני לא יודעת מה לחשוב, אנחנו בקושי מכירים, איך אתה מבקש
ממני לעזוב הכל ולבוא איתך?" ניסתה לתרץ את מה שכ"כ רצתה לעשות
מהרגע הראשון שראתה אותו.
"רוני,רוני שלי, אני מתחנן בפנייך, אל תאבקי בתחושות
שלך.תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא משתוקקת לברוח איתי,
אם זה רצונך לא תראי אותי יותר, אני מבטיח". היא לא יכלה לשקר
לו ויותר מזה, לעצמה.
את מקום התירוצים וההסברים שניסתה לארגן בראשה תפסה תחושה חזקה
של התרגשות.
הוא קרב אליה ובעדינות ליטף את פניה הרכים, היא הביטה בעיניו
והיה לה ברור שהיא לא יכולה לתת לו ללכת, לא בלעדיה.
"מיכאל, מיכאל שלי..."עיניה נצצו מאושר...
בתנועה אחת הורידה רוני את בגדי העבודה, לקחה את ידו בידה ובלי
להסתכל לאחור ברחה משם אל העולם האמיתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שה שה געע שה

במה חדשה

רק כמה מאות
כותבים יוצאי
דופן.

לא תימנייה
בכלל
שתשתלט על
הסלוגנים



תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/02 2:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל עברי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה