זרקתי הכל כי נמאס לי. נמאס לי מכל החברות הלא החלטיות שלי,
שלא יודעות מה לעשות ביום שישי מזופת אחד, הן לא יודעות להתפשר
ולא מנסות אפילו . כל אחת מעוניינת לצאת למקום שהיא רוצה בכל
מחיר, לא אכפת לה מה איתי, שאני אשאר לבד בבית . לא כזה נורא,
אבל זה יכול להיות עצוב אם אתה בדיכי כרוני, לא במקרה שלי. אז
עזבתי את כל הטלפונים המעצבנים, זרקתי הכל. אמרתי להורים שאני
הולכת, שיגידו שאני הלכתי לישון.

צלצלתי לחברה הכי טובה שלי , "היא ישנה" , ענו הוריה.התלבשתי
בצורה רגילה, של ילדה טובה שהולכת לסרט. מכנס שחור עם חולצה
מכופתרת בצבע יין ואיפור רגוע. לקחתי איתי תיק , בגודל סביר ,
בדיוק מה שאני צריכה. אמרתי שאני הולכת לסרט עם חברה ויצאתי.
בחדר המדרגות התלבשתי, חולצת מחשוף שחורה עם גלימה שחורה מעל
וחצאית שחורה . התאפרתי, תודות למראה של חדר המדרגות , צללית
שחורה כבדה , הרבה מסקרה, אודם אדום ולקינוח עיפרון מסביב
לעין. דלת אחד הבתים נפתחה וממנו יצאה שכנה זקנה, "כבר פורים?"
, היא שאלה . אמרתי שלא, שאני בכת. היא צחקה, אני לא.

הייתי כבר בעזריאלי כשדנה התקשרה לי לפלאפון, אמרתי שאני קמתי
עכשיו משינה, היא ניתקה. בעזריאלי ראיתי כמה חברים מהכיתה,
ישבתי איתם קצת באפרופו . צחקנו קצת, דיברנו ואפילו אכלנו
גלידה ורודה, כמו החולצה שלבשתי.

מתחת לבית חיכו לי באוטו חמישה אנשים , כולם לבושים כמוני. הם
חייכו אליי כשנכנסתי לאוטו, דניאל אמר שאני נראית יפה, כמו
מכשפה. צחקתי. נסענו לכיוון עזריאלי. "לאן היום?", שאלתי בקול
צרוד בכוונה .
הנהג ענה : "משהו של הצבא". כולנו חייכנו.

יצאתי מעזריאלי, הלכתי לכיוון הבית, היה קר, מזל שיש לי מעיל.
יש לי מעיל יפה, באמת, ארוך שחור, כריפי כזה. הרגשתי מפחידה,
מסוכנת, באיזור מסוכן ומפחיד כזה, זה נדיר להרגיש ככה. בראש
שלי היבהבה הסצינה מהסרט הכישוף, שהנהג אמר להן "תיזהרו מאנשים
מפחידים", הן ענו: "אנחנו האנשים המפחידים". באמת סרט טוב.
חברות ילדים עברה לידי, צחקתי בלי סיבה, הם בהו בי. התנהגות
רגילה שלי.

עצרנו ליד כניסה של בית קברות. ירדנו מהאוטו, "הם מחכים שם",
אמר דניאל. הלכנו לתוך בקתה שמיועדת לאיחסון הגופות. היה שם
קצת ריח של רקבון. פתאום יצא השומר. "מה אתם עושים כאן", הוא
מילמל. מאחוריו צץ ילד שלא הכרתי וחנק אותו. הוא נשכב על
הריצפה. הילד היה גאה בעצמו, וקיבל טפיחות משאר האנשים.
"הנה כולנו כאן", אמר בחור כבן עשרים פלוס, שנראה כמשהו שבין
מרלין מנסון לאביב גפן. שיער שחור חלק, פודרה לבנה כיסתה את
פניו, לק שחור, אודם בצבע דם והרבה שחור בעיינים, ערפד אמיתי.
לבחור קוראים עומר, סטודנט למתמטיקה ומדעי המחשב, המנהיג של
הקבוצה. מסביבו היו לערך עשרים איש, כולל אותי, בני 14 עד 20
ומשהו.

קר, קר, קר, משעמם, משעמם, משעמם. כמה תיאלנדים עברו לידי
בחליפות. הסתכלו עלי, עשיתי פרצוף מפחיד, הם נבהלו והלכו. חחח,
צחוקים כאן.

הם הלכו לאיזור הקברים, אני ודניאל הלכנו אחרונים. אני ודניאל,
שהכרנו דרך הכת, ידידים טובים. שנינו בערך חצי שנה בכת. הם
עצרו ליד איזה קבר. "בואו מסביבו זונות שלי", אמר עומר. לא את
כולם אני מכירה עדיין. רובם לא באים לכל הפעולות. אני באה
לכולם, אני נהנית מזה, כך גם דניאל . את עומר אני מכירה טוב,
טוב מאוד מאוד. אחד האנשים, בן 19 לערך, "הסטייליסט שלנו",
הביא טייפ והדליק אותו. קולות של פסנתר בקעו ממנו. לא סתם
סטייליסט, הוא חובב בגדים יפים סטייל ימי הביינים ומוזיקה
קלאסית. הוא גם מתאפר ממש יפה.

עברתי ליד בית הקברות הצבאי. מפחיד אפילו יותר מדי בשבילי,
הלכתי מהר משם. לפתע שמעתי שבוקעת ממנו מנגינת פסנתר. למתים בא
לשמוע קלאסי??

עומר קרא בשמי והצביע על שק שהיה לידו. כל תשומת הלב הייתה
אלי. ששת הבנות שהיו בקבוצה קינאו בי עד מוות.  התפקיד שאני
עומדת לעשות מסב כבוד רב לעושה אותו. טוב, אחרי הכל זאת אני
בעלת הקשרים עם עומר, גם אחרי הלילות האלה. הוא אח שלי.

התקרבתי לכניסת בית הקברות . אני ילדה אמיצה, חשבתי לעצמי.
נכנסתי לבקתת המוות ההיא  מתחתי הרגשתי משהו רך, זזתי לאחור
בבהלה. זה היה איש כבן 40, השומר.

פתחתי את השק, בתוכו היו כמה חתולים. נעצתי באחד בהם, אחד
שבחרתי בקפידה, בצבע אפור, סכין. בעזרת הדם שנטף ממנו ציירתי
על הקבר, את סמל כת השטן. עליו נשכבתי . עומר הוריד מעליי את
החוצה וקרא לדניאל. דניאל עשה את מה שאני עשיתי על הקבר, רק על
הבטן שלי.

הלכתי בכיוון המוזיקה, כמו חתול שהולך בעקבות ריח הטרף. מה
שנגלה מול עיניי היה צפוי. חבורת לובשי שחור סביב קבר. התקרבתי
בשקט אליהם. "משטרה", הם הסתובבו מהר ומבטיהם קפאו בי.

הייתי בשוק, כשפתאום נשמעה צעקה: "משטרה", קול מוכר צעק. למולי
נגלתה חברתי הטובה ביותר. שראתה אותי היא רצה מהמקום.

על הקבר הייתה שכובה החברה הכי טובה שלי. רצתי משם, הדמעות
חנקו את גרוני.

יום אחרי היא התקשרה אליי: "סליחה שהפתעתי אותך אתמול בשעת
הטקס. זכותך" .

התקשרתי אליה יום אחרי ואמרתי: "סליחה שהפתעתי אותך אתמול בשעת
הטקס. זכותך ". היא שמחה, זאת הייתה הקלה עבורה. נשארנו חברות,
והסוד שלה היה הסוד שלנו, שלי ושלה.

הוקל לי, אחרי השיחה ההיא. זה היה לסוד שלנו, שלי, שלה ושל
עומר.