"תודיעי לכולם שהיום ההרצאה של ד"ר טמיר, בשעה 12:00. טוב?"
הנהנתי ויצאתי מהחדר שלה. הודעה פשוטה. בד"כ נותנים לי להודיע
הודעות לכל הכיתות. אבל גם אחרים עושים את זה.
חזרתי לכיתה, והסתכלתי בגאווה באישור שלי להיכנס לכל הכיתות.
"לכל מורי י"א".
אמרתי למחנכת שלי, חפציבה, שאני צריכה ללכת להודיע.
חצי שמה לב למה שאמרתי, היא עדיין ניסתה להשתלט בחוסר אונים על
הכיתה. ככה זה כבר המון זמן. מעולם לא היינו הכיתה המושלמת.
חפציבה עמדה מול הכיתה הצווחת עליה: "איך אפשר שההרצאה תהיה
ב-11:00, אם יש לנו מחר מבחן בהיסטוריה? אנחנו חייבים להשלים
חומר! למה לא הודעת לנו קודם?"

עברו דקות ארוכות ועדיין עמדתי על הבמה הקטנה של המורה, עדיין
מחכה להזדמנות להודיע את ההודעה.
אז התייאשתי, ואמרתי לעצמי: "נו טוב, בינתיים אני אלך לכיתה
אחרת להודיע את ההודעה, עד שהיא תשתלט על הכיתה". הלכתי לכיתה
המקבילה, י"א 6, והודעתי להם. התנצלתי על ההפרעה, הלכתי
באיטיות חזרה אל הדלת של הכיתה שלנו ונכנסתי.
עדיין- רעש, מהומה, צעקות, בלאגן.
שוב עמדתי דקה-שתיים על הבמה הקטנה, ושוב החלטתי לצאת למסע
כיבוש כיתה נוספת. הידידים שלי בי"א 4 חייכו אליי ואמרתי את
ההודעה מהר. יצאתי, שוב מתנצלת, והפעם עם חיוך.
עם החיוך הזה שוב נכנסתי לכיתה. לא ממש חיכיתי הרבה...
התכופפתי אל חפציבה, שישבה בכסאה מאחורי השולחן, כמו בתוך
בונקר, ושצעקה ודפקה עוד על שולחנה.
לחשתי לה: "אולי את יכולה להשתלט קצת על הכיתה כדי שאני אוכל
להודיע את ההודעה?"
מבלי להסתכל עליי, קמה זאת בפתאומיות וצעקה "שקט!!!" ו...
אפילו זה לא עזר. עדיין שמחה וששון. הלכתי לעוד כיתה, ולעוד
שתי כיתות. סיימתי את הסבב, ושוב חזרתי אל הכיתה היקרה שלי.
עדיין! אבל בכל זאת נהיה קצת יותר שקט, בטח האנשים כבר התעייפו
מלצעוק מבלי שיהיה מי שיקשיב... עדיין, היו עצבים וצעקות נגד
ההרצאה ב-11:00. כמעט מלחמת עולם שלישית.
עמדתי לחזור למקום מבלי בכלל להודיע, ובסוף כן נהיה איזשהו שקט
סביר.

ופתאום, נכנסה היא בדלת, הרכזת שלי ישראלה. כמעט חשבתי שאין
טעם להודיע את ההודעה. וטעיתי.
כל הכיתה הפנתה את מטחי יריית המילים אל ישראלה וחפציבה בו
זמנית. שוב האש התלהטה, וגם ישראלה צעקה תותחים. השתקתי את
ישראלה לשניה ואמרתי לה שכדאי שאני אגיד קודם את ההודעה.
בכל זאת ישראלה התעקשה לחנך מחדש את הכיתה לקשב, בצעקות רמות
שלא היו מביישות את הצפירה של ימי הזיכרון.
מבלי להגיד דבר לאף אחד, פשוט התחלתי להגיד את ההודעה. "ההרצאה
של ד"ר טמיר תהיה היום, ב-12:00". קולי נשמע כמעט כחלק
מהוויכוח בהתחלה, ואז, כשאמרתי "12:00", נהייתה הפסקת אש.

פתאום, הרסתי את הוויכוח. אני, הקטנה. הירושימה.