רוב האנשים בעולם בודדים. עובדה.
ואל תיקפצו לי אתם, מתרעמים על זה שיש לכם חברים, והזכרון
בפלאפון שלכם מתפוצץ מרוב מספרים,ושאתם מזדיינים כמו שפנים,
ושבכל יום שישי אתם יוצאים.
זה לא קשור בכלל. בכלל לא קשור.
אנשים בודדים הם לא בודדים תמיד. לרוב הם לא בודדים בכלל,
נהנים מהחיים, לא חושבים על מחר.
אבל הבדידות נטועה בהם, וכמו נגיף וירוס היא ממתינה לרגע
המתאים כדי להרוג ולהשמיד.
הרגע הזה אצלי היה בליל הסילווסטר. כמובן שהייתי שיכור, אבל לא
מספיק.
רקדתי עם כל החברים שלי, השתגעתי, הרגשה של ביחד, של אחדות, של
ביטחון. הדי.ג'יי  מתחיל בספירה לאחור, אני מקפץ מפה לשם, הכל
אחלה.
ואז בום! חצות. כל האנשים מתפזרים לפינות, ומתנשקים.
ורק אני באמצע, לבד, גלמוד, בוהה.
ואז אתה קולט שבעצם אתה בודד. שזה שיש לך המון חברים וידידים
ויזיזות לא עוזר לך בגרוש. אתה מתוודע לעובדה שכשאתה צריך  ממש
מישהו לדבר אז אין לך, שכשאתה צריך מישהו שינחם, יאהב, יחמם,
יראה לך שלא הכל חרא, אז אין.
הבדידות יכולה לתקוף כל אחד שאין לו הגנה. אם אין לכם אהבה,
ואני מתכוון אהבה הדדית, שחשובה לכם יותר מהחיים שלכם, אז אתם
בסכנה.
מר בדד האפור יכול לבוא לבקר גם אתכם באחד הימים, וגם אתם
תמצאו את עצמכם בוכים על ריצפה מסריחה מקיא ואלכוהול.
אנשים בודדים קיימים כל הזמן בכל מקום, הם פשוט לא יודעים את
זה.

יום אחד גם אתם תקבלו אותה בהפוכה, ואז אל תגידו שלא הזהרתי
אתכם.


מר בדידות מצפה לכם.