עוד מעט אני אצטרך לארוז את כל הדברים שלי ולנסוע חזרה לארץ.
אין לי כוח לכל הביורוקרטיה הזו. אי אפשר פשוט לעבור את הגבול,
בלי שישאלו עשרים אלף שאלות על מי אני, מה אני, מה יש לי
בתיקים ואם יש לי משהו להצהיר?
האנשים פה די נחמדים. מדהים לגלות איך העולם הזה קטן ומפוצץ
בישראלים. אני כמעט בטוחה במאה אחוז שיש הרבה יותר מרק 5
מיליון ישראלים. כמעט בכל פינה קטנה בסיני תמצאו ישראלים-
ב"סבבה", בטראבין- או עומדים לצלול ב"בלו לגון" או במפרץ
הכרישים, בכל מקום.
אני לא רוצה לעזוב. מתאים לי לשבת כל היום בזולא, להנות מהנוף
האנושי, סתם לשבת מתחת לסככה, פתאום לקפוץ לים ולצלול, לחפש
שנורקל בכמעט ייאוש ואז למצוא אחד...
ואחד הדברים הכי כיפיים זה להתחיל ליצור קבוצה של אנשים- לא רק
ישראלים, מכל מקום בעולם-ולהיות ביחד כל היום, להעביר צחוקים,
לדבר פוליטיקה, לעבור את הגבול. כי כאן מותר.
ואני לא מדברת על להתחיל להשתמש בכל מיני עשבים ודומיהם... אני
מדברת על לשכב מתחת לכיפת השמיים, בלילה, על צוק שנושק לים, אי
שם יש מסיבת טראנס, ואני- נבלעת לתוך האינסופי, לתוך הקטנות
שלי מול האינסוף.
פתאום- אין יותר שום גבולות. לא דמיוניים ולא מוחשיים. זאת
אני, לבד, מול הריק המלא ביותר. שום דבר כבר לא משנה. לא מי
אני, מה אני, מה אני סוחבת אתי ומה יש לי להצהיר. כלום. רק אני
והעליון. ואני נבלעת לתוכו.
מי שלא היה בסיני לא מכיר את המנהג הזה, אבל כל מי שמגיע
לסיני, וכבר היה שם לפחות פעם אחת, יודע שחייבים (לא מבחינת
חוק או משהו) להוריד את השעון מהיד, ולהחביא אותו עמוק בתוך
התיק, בדיוק כשחוצים את הגבול.
לסיני יש זמן אחר. "זמן סיני". השעון מיותר. השמש זורחת, הלילה
יורד. זה מה שיש. לא צריך יותר מזה. אפשר להזמין אוכל לשולחן,
ולגלות שעתיים אחרי ההזמנה שהמלצר הלך לישון ושכח מכם. חופשי.
אין גבול.
עוד מעט אני עוברת את הגבול חזרה לארץ. אתם בטח לא ממש מכירים,
אם לא הייתם בסיני, את הנהגים שמביאים אתכם עד קילומטר
מהגבול, ועוד דורשים כסף על החצי מטר שהם כן הסיעו. אבל מה זה
משנה, אפשר לסלוח על זה. על הכל אפשר לסלוח.
פתאום כל השאלות- מי אני, מה אני, מה יש לי בתיקים ומה יש לי
להצהיר- כבר כל כך לא משנות, לא מציקות ומטרידות. זה עובר תוך
שניה.
אני כבר עברתי הרבה גבולות, שילמתי במכס, חייכתי לפקידות
שבודקות לי את התמונה בפספורט, וזהו. לא צריך יותר מזה. |