שבריר שניה אחרי אלו הן המחשבות , שבריר שניה אחרי ובטח כבר
כולם ישכחו מהן.הם עשו חתונה בחוף, זה היה מה שהעולם הרגיש
לנכון לסדר להם.הכל היה מוקצן כמו בסטירה מטורפת וברור כמו
בסיפור ילדים. ישבנו סביב האש ומישהי יפה החזיקה לי את היד
ושאלה אותי אם אני זוכר כשלא היינו יכולים להחזיק ידיים, ואני
עניתי שכן למרות ששנינו ידענו באותו רגע שאני לא, ואולי היא
נפגעה קצת.
בשעה של חושך בין שיכרות של צבעים,והבנה של ילד, נזכרתי גם אני
ברגעים הכי יפים. אבל דווקא כששאלו אותי לא אמרתי מה שחשבתי.

אלוהים ניצח, המדע הוכרז כניסיון חסר כל סיכוי ואני כל כך
התפעלתי מניצחונו של אלוהים שפשוט סבלתי, הוא ניצח אותי ועד אז
לא ידעתי שבעצם גם הוא הפסיד באותו ה"יום".
ישבנו שם באוטובוס אני והיא, ומורה לפיסיקה, וגם כל מיני
תלמידים, כולם הכירו אותנו.
ולה, היה לה חבר, שהוא גם אחד החברים שלי.בשש בערך כשחזרנו
מסמינר דתות דיברנו עלינו. עליה ועלי, ועל שנינו.הנהג התווכח
עם האנשים ברדיו, ומאחורה גם התווכחו איתו אבל הוא לא כל
כך שם לב. ואנחנו, כמו באגדות שבהם נגמרת המציאות והכל הופך
לחלום, סתם ישבנו שם. האלוהים של אחת הדתות החליט גם לספק לנו
תפאורה מתאימה והוריד ברד, המון ברד, וגם קצת גשם. הנהג עצר כי
הכביש נחסם , עד אז הוא כבר ויתר על הויכוח שלו ועבר לדבר עם
המורה לפיסיקה.בהתחלה לא היה נוח, היא שישבה לידי גם לה לא היה
נוח, והיא היתה שם כמו שתמיד רציתי.אני חושב שלרגע הזה ציפיתי
בערך חצי שנה לא שמתי לב כשהוא הגיע כי הוא בא לי קצת מאוחר
מדי, אחרי שויתרתי על הויכוח עם אלוהים.

כשהאוטובוס עצר כולם באו לחלון לראות את הברד, בחוץ היה חושך
וירח לבן שגרם לכל העולם לנצנץ דרך הברד.באוטובוס הייתה קצת
תאורה ירוקה, אבל היה המון חושך. המציאות התנהגה כמו שציפינו
ממנה, הגיע הזמן. כשישבנו שם כלום לא היה אכפת לי, ולא ראיתי
את היופי שאלוהים יצר בשביל להשויץ קצת בנצחון שלו.

השיחות שלנו תמיד היו טובות, ועכשיו כשגם ראינו אחד את השני,
אפילו יותר.ודיברנו על הכל, במיוחד עלי, באותו רגע זה היה
בשבילי הכל. אני נסחפתי עם המחשבות שלי והבנתי כמה כבר
הפסדתי.

מהיום שאני זוכר את עצמי, תמיד העולם הקשה עלי, בסרטים היה
טוב, גם לרוב האנשים היה טוב אבל אני תמיד הייתי קטן ומסכן
לעומת האחרים, ואח"כ שגדלתי צת אף פעם לא הלך לי עם הבנות
"היפות",
הן תמיד הלכו עם "היפים", ולי נשארו "המכוערות" אבל אחרי
שהתרגלתי ראיתי שדווקא הם לא כל כך מכוערות ושהחברה קבעה
בשבילנו שהם מכוערות, ומין מוצא את מינו והעולם לאט לאט, בשביל
שאני לא אתאבד הסביר לי שאולי אני לא כל כך יפה, וגם אפילו
מכוער, למרות שתמיד היו לי "ידידות" שאמרו לי שאני יפה, אז הן
שיקרו, העולם הסביר לי שזה מה שהם צריכות כדי להרגיש שהן עושות
משהו טוב. ולפי הקריטריונים האלה ישבה לידי עכשיו מישהי יפה,
אבל היא היתה הרבה מעבר לקריטריונים האלה. אף פעם החברים שלי
לא היו אמיתיים וגם מהם לא היו הרבה . בבהי"ס תמיד סבלתי אף לא
הייתי מקובל, או "יפה", בגלל זה כולם התחילו לזלזל בי, לא שהם
רעים או משהו
זה העולם שיכנע אותם שאני מכוער.

זאת היתה התשובה שלי כשהיא פנתה אלי ואמרה "תגיד, העולם הזה
מנסה להלחם בך ?", עד אז לא ידעתי שגם היא מכירה את העולם. משם
נסחפתי עם המחשבות יותר ויותר, עד שהגעתי לאהבה, ולסבל, ואני
חושב שזה שגם שם העולם נלחם בי זה היה מה ששבר אותי.

המורה לפיסיקה הסבירה לי על תורת הקוונטים ותורת הכאוס וחוק
החוסר מודעות. זהו עכשיו הוא ניצח, הוא ביזבז לי את החיים על
מטרה חסרה. רגש לא נשאר בי, הדיכאון נעלם כי פתאום ראיתי את
הדרך החוצה מיסורי האנוש האין סופיים , כפי שהמלט הגדיר את זה
להיות אות להיות , הנה התשובה. וכמה שתחשוב יותר רק יותר
תתבלבל, עשה את זה עכשיו, כדי שבאמת תמות שמח.

אז אני ישבתי שם משלים עם המוות, שמח כל כך, הא ישבה עם עיני
זכוכית הכחולות שלה שהפכו לאט לאט לים. הם שמעו הכל והבינו,
ורחמו ואהבו, ופחדו. ואני... המשכתי. בין המילה השלמה ל- סבל,
דמעה עברה את לכלוך פני המכוערים, ועכשיו כשהיא יושבת לידי
"היפה" ומחזיקה את ידי חזק כמו שרק מישהי שבאמת אוהבת יכולה,
היו לה כפפות אבל זה כבר לא היה משנה כשאלוהים משויץ בנציחון
שלו עם מופע להטוטים רוסי, היא ראתה אותי - יפה.

ישבנו שם היא, אני ,החבר שלה לא היה שם אבל הוא עצר אותנו, אני
דיברתי על להתאבד ואני חושב שאז גם אהבתי אותה, אני אפילו די
בטוח, אולי בגלל שעוד לא חשבתי על זה מספיק. מאז אני כבר לא
בדיוק אותו אדם, מאז שהשלמתי עם המוות זאת אומרת. נהייתי אדיש
לא ראיתי את האהבה שלה ואני , מי שהייתי נגמר, אלוהים הפסיד
ואחד משנינו ניצח.

אחרי כמה זמן כבר לא דיברנו יותר על כלום חוץ מזה שאנחנו
צריכים להפסיק לדבר כדי לעשות לי טוב. ניטשה בכה על משחקי
הכוחות, ואני בכיתי על להיות זה שתמיד מנסים לעשות לו טוב. היא
לא רצתה ככה לגמור איתנו ,אבל היא לא הייתה שם בשבילי מספיק,
אולי היא לא יכלה.
עד אז כבר אני התחלתי להתווכח עם האנשים שברדיו, ורק איתם.

בדרך לבניין לא הכי גבוה בת"א שבו אני ויוני(אחד החברים
האמיתיים היחדים שלי) היינו מבלים פעם, פגשתי ילד, אולי בן
ארבע הוא עולה לשם בלילה יחד עם אמא שלו מדי פעם ככה הוא סיפר
לי בלשון קצת
יותר ברורה משל המבוגרים.שאלתי אותו אם כדאי לי למות, והוא אמר
לי שלא.ילדים יודעים הכל.

כשחזרנו מהחתונה שלה ושלו היא עדיין אהבה אותי ואני אותה. אז
מישהו שאל אותנו מה היה הרגע הכי יפה. אני אפילו לא יודע למה
הלכתי לשם, אולי העולם לא נתן לי להישאר בבית. הרגש שלי נמעך,
הרצון למות דעך אפשהו, אבל דברים לעולם נשארים. היא היתה הרגע
הכי יפה שלי שעד היום אני סובל עליו ועדיין נהנה מנו.

ביום שבת בערב הם ניגנו לי שיר שאהבתי האנשים מהרדיו, באותו
יום הסכמנו על דברים. הייתי שמח, לשבריר שניה לא חשבתי. בזמן
האחרון הכל התחיל להסתדר לי בחיים.
אני חושב שבכיתי לפני אבל ידעתי שזה מה שרציתי מאז ומתמיד.
רציתי חופש מושלם, והאמנתי שאני אזכה בו ככה.
הפחיד אותי רק שמישהו פעם אמר לי ששבריר שניה אחרי אני אצטער
וכבר לא תהיה לי ברירה.

אני אוהב אותך, תמיד או לפחות אהבתי לפני שנגמרנו, שנגרמתי.
הסיפור הזה מוקדש באהבה לזאת שהייתה שם.