אני יודעת, אני צריכה לקחת את החיים שלי יותר בקלות. ללגום
אותם בתענוג כמו מכוס קריסטל גבוהה.
אני צריכה להיות יפה (לפחות בעיני עצמי), מצליחה (גם אם שום
דבר משמעותי לא באמת קורה), מושכת (גם אם זה רק זבובים)
ומצחיקה (גם אם זה רק את הקירות). אני צריכה להיות מי שאני,
ובכל זאת- לא להיות. כמו בפרסומות.

אני צריכה להשתכר. רצוי עם ג'ין וביטר למון. ולהתחיל להקיא
החוצה את מי שאני באמת: ילדה קטנה שהתבגרה מוקדם מדי. שמפחדת
להיות מי שהיא באמת- כי היא לא יכולה לסמוך על כלום. ילדה קטנה
עם רצונות לא פשוטים, אבל ילדה שלא צריכה שיגידו לה עוד פעם
שגם אם היא תרצה היא לא תקבל. היא כבר יודעת את זה.
ילדה שמפחדת לטעות, כי היא יודעת מה זה אומר, לטעות. בשבילי,
זה אומר: "עוד פעם לקום, אחרי נפילה נוספת, לבד."

אז אני אשתכר. עוד מעט אני אהיה בוגרת באופן רשמי- אני עומדת
להיות בת 18, ואני עומדת לסיים תיכון. כמה פשוט. כל החיים
לפניי? עדיף לטשטש את התשובה עם הרבה הרבה אלכוהול, שיזרום לי
בוורידים, ושייתן למפלצת שבי לצאת החוצה, לעשות סקס עם כל מי
שבא לי, לרקוד בכל המסיבות בבת אחת, לבעוט בכל המחזרים, לכבוש
את כל במות העולם עם הגיטרה החשמלית, ולצעוק לכולם שאני דורשת
שעכשיו יבנו לי מכונת זמן שתחזיר אותי לשנות ה-60, ככה שאני
אוכל לסדר שאבאמא לא ייפגשו, ושאני אוכל לעשות את המרד הטיפשי
שלי בלי לחשוב שאולי זה לא בסדר.
לשחות בתוך האלכוהול, בתוך כוסות ענקיות שיכולות להכיל את
האיוולת שבקיום שלי. לשחות בתוך הרחמים העצמיים, שיודעים טוב
מאוד שכל הנ"ל בחיים לא יקרה. בא לי להקיא מעצמי.