הרכבת שנוסעת לעיר הגדולה עוזבת בעוד שעה. הבגד האחרון מוכנס
לתיק, והמזוודה מסרבת להיסגר. העומס של הכל. הרבה דברים
לסחוב.
אבל הספק מנקר בראש- יש דברים שאין צורך לסחוב? שהם מיותרים?
אולי.
אולי דווקא בעיר הגדולה יהיה בדברים האלה, שנראים מיותרים,
צורך. כלשהו. אפילו צורך קטן. אפילו סתם, שימלאו את החלל
מסביב. שיהיה על מה להסתכל.
ואז ספק אחר- מה כבר יהיה שם, בעיר הגדולה? מחכה שם משהו?
מישהו? חיים אחרים? אולי.
ואולי דווקא בעיר הגדולה הדברים האחרים, החיים האחרים, יהיו
אלה שנשארו מאחור, ואולי יהיה געגוע.
הספקות מתפוגגים לאיטם, והמזוודה שמיאנה להיסגר מקודם, פתאום
נסגרת. זה כמעט אוטומטי. כמעט.
לא משנה הכובד, אין דבר אחד מיותר. וכשלא יודעים מה יהיה- חשוב
שיישאר משהו ממה שהיה. אפילו דבר מיותר.
יד אחת אוחזת במזוודה, ביד השניה נמצא הכרטיס, והרגליים
מתחילות לנוע מאליהן. העיניים מביטות בכרטיס- לפעמים בשנאה,
לפעמים בפחד ולפעמים בתקווה.
השפתיים מנשקות נשיקות אחרונות, הידיים מחבקות חיבוקים אחרונים
והעיניים מבקשות לדמוע.
גם אם היה אפשר, לא היה ניתן להבריז מהנסיעה. האפשרות היחידה
שנבחרת מרצון היא לעזוב בטוב, ולא ברע. הנסיעה תהיה, והשעה היא
לעזוב.
המחנק בגרון והערפל בעיניים לא מונעים מהעתיד להתרחש. הכרטיס
נמעך בתוך היד, וכמעט מאבד את צורתו. נפנופים לשלום, וזהו.
נסעתי מכם, אהוביי.