אינני יודעת אך אצלכם, אבל אני שונאת חגים. "שונאת" זו לא
המילה הכי מתאימה. הלוואי והייתה לי מילה יותר חזקה להבהיר מה
אני חושבת או מרגישה כלפי חגים. אולי "מתעבת"? אני פשוט לא
סובלת אותם. עם החלק של החופש אין לי בעיה מיוחדת, למרות שאם
זה חופש ארוך, אז זה בכל זאת מתחיל להיות בעייתי. לא תמיד אני
יודעת מה לעשות עם חופשים שנופלים עלי פתאום, במיוחד כשאני לא
מוכנה.
אבל עם החגים כחגים, אני לא מסתרת בכלל ובעיקר אם מדובר
בחגים המשפחתיים. אתם יודעים ראש השנה, פסח, ראש השנה. אני לא
בטוחה שאתם מבינים, אבל כשאין משפחה או כשהמשפחה היא בעצם אני
ושני הורים, או אני ואימא, אני והוא או אני בלבד, אז זה כבד.
למה? כי חג שצריך להיות שמח, בעצם מחדד את הלבד והבדידות. אין
פלא שמספר התאבדויות עולה בצורה משמעותית מיד אחרי חגים
משפחתיים. מה לא ידעתם? באיזה 40% לפחות. אני חושבת שמישהו
שיושב שם למעלה שהכין את לוח השנה ופיזר את החגים, ככה בצורה
לא סימטרית, היה צריך לקחת את זה בחשבון.
איך שאני רק חושבת על התאבדות, נעשה לי קר. לא שיש לי כוונות
כאלה, אף פעם לא היו, טוב רק לפעמים.
בארה"ב החגים זה משהו אחר לגמרי. שם כל חג ולא משנה אם זה
ממוריאל דיי או וושינגטון דיי או קולומבוס דיי וכמובן
הקריסמס, זה בעצם חג-כל-הסוחרים. כי אז מתחילה הכלכלה לנוע
וכולם מאושרים, גם הסוחרים שמזיזים את המרכולת שלהם מהמדפים
שלהם אל המדפים שלכם, משם ילכו כעבור מספר שנים אל המחסן ומשם
אל הגרג' סיילס.
בשביל הישראלים השוהים בארה"ב, החגים הם באמת סיבה למסיבה.
מתחילים לקרוא את העיתונים במשנה מרץ כלומר לא את כל העיתונים
ששוקלים כאן טון וחצי, רק את החלק של ההודעות על הסיילס,
ועורכים רשימה מנטלית איפה אפשר להשיג מה במחיר ממש מציאה.
אחרי סייל כזה אני בדרך כלל מוצאת את עצמי עם עוד סט של מצעים
מיותרים, עוד קומקום חשמלי למקרה שזה שלי יתקלקל, לא חשוב שיש
לי כבר שלושה, ועוד כאלה מן דברים שלא מבינה מי צריך אותם.
מקלף ירקות עם שפיץ בצד, מחזיק סירים פרחוני עם מכסה לטוסטר
תואם. כאלה מן שטויות. אבל כאמור עם חגים כאלה של קניות אין לי
בעיה. כמעט כל עצבות אפשר לתקן עם קניות. אבל לא את העצבות של
החגים המשפחתיים. כאן שום מסע בזבוזים רציני לא יעזור. להפך
עוד מקלקל כי אם אין למי לקנות מתנות זה עוד יותר גרוע.
אני מסתכלת ביומן שלי השבוע ונעשה לי רע. עוד מעט ועוד חג
באופק. פורים. אה זה כבר חג מסוג אחר, תודה לאל. לא חג משפחתי
אלא חג ידידותי של החברה. גם עליו אני לא מתה במיוחד. מאז
שאני זוכרת את עצמי התלבטתי למה להתחפש בפורים. תמיד היו לי
מן רעיונות כאלה משונים להיות מלכת הלילה, או מכשפת הלילה או
נסיכת הלילה, אבל בסוף הייתי במקום ליידי צ'טרלי, שזה היה אחד
הרעיונות היותר מבריקים שלי, ליידי אפשטיין. בבגדים רגילים רק
עם כובע, מפרווה סינתטית שמוט על הצד ואיפור קצת יותר מוגזם
לעיניים.
כשהייתי צעירה יותר היו לאימי רעיונות מוזרים. שנה אחת הייתי
מנקה ארובות עם סולם קטן שאבא טרח והכין לי ממקלות זעירים
וברזל מגולגל. היה דווקא נחמד אבל אף אחד לא הבין למה התחפשתי.
אין ספק שזה היה יותר מוצלח מהילדה שהתחפשה לבובה אמריקאית
בקופסא, ברור שלא יכלה לזוז, רק ללכת צעדים כאלה קטנים. היא
דווקא קיבלה מקום שני בתחרות התחפושות בגלל הרעיון ובגלל
השמלה. אבל מה מה זה אומללה.
אה, והייתה שנה שהייתי חתול ואף אחד לא הכיר אותי למרות שלא
הייתה לי מסכה של כל הפנים, אבל די כעסתי כי משכו לי כל הזמן
בזנב. אני לא אוהבת שלא מזהים אותי. לפעמים די מפחיד. אני
נזכרת בפעם ההיא שחזרתי ארצה אחרי שנתיים של שהייה בארה"ב.
ככה, אני יורדת לי בנחת מהמטוס ביחד עם תמי. החברה הכי טובה
שלי עד היום, ושאותה נפגשתי בלונדון, בשביל הכף. יוצאת החוצה
אל השרב הישראלי. נעמדת מול אימא שלי שממתינה בעצבנות בכניסה
עם כולם. מחייכת מולה ושום דבר. במקום זה היא פונה לתמי
שעומדת לידי, על פניה הבעה של סוף העולם וסימני שאלה. איפה הבת
שלי? ואחר כך היא נו איך נגיד, מתחילה להיות קצת באי שקט
פסיכומוטורי ורואים על פניה שאו-טו-טו מקבלת התקף לב. אני
מחייכת לקראתה ופותחת זרועות, אך היא מתעלמת ממני לחלוטין.
פשוט לא מזהה אותי. מה אגיד לכם זו תחושה נוראית כאימא לא
מכירה את הבת שלה.
נכון נראיתי כמו פגז, עם מינוס של איזה עשרה קילו. חולצה
כחולה כהה הדוקה, ממרקס אנד ספנסר. טוב זה היה עוד לפני שפתחו
כאן סניף שאחר כך נסגר. ומכנסים לבנות צמודות גם משם ובלייזר
מגניב כחול לבן משבצות כאלה קטנות. ולראשי פיאה בנוסח של פארה
פוסט במקום המקלות הישרים שלי. באמת נראיתי אחרת. אבל שאימא לא
תכיר אותי? לקח לי אולי שבוע להירגע מהסיפור הזה. אין ספק אני
מתה להיות שונה, אבל שעדיין יכירו מי נמצא שם מתחת לכל האיפור
והבגדים החדשים.
עם הילדים שלי כבר התנהגתי אחרת. לא כמו היום, שכל מה שצריך
לעשות זה להיכנס לחנות להיפרד מאיזה בוחטה ולצאת עם תחפושת
מוכנה. תאמינו לי שזה בכלל לא חוכמה. החוכמה היא לשבת ולשבור
את הראש על מנת למצוא את התחפושת עם הרעיון הכי מדליק בחיים
ושגם אפשר להשקיע בו גם קצת מהנשמה. אז שנה אחת היו לי ילדים
טייסים. אחד טייס מסוק שזה היה אוברול כחול שתפרתי לבד מבד
פוטר והוספתי לו סמל על השרוול שתכננתי לבד. השני רצה להיות
אסטרונאוט. אז גם לו תפרתי אוברול לבן עם סמל של נסאו על
השרוול. להגיד את האמת נראו מקסימים הילדים שלי. אבל, מהר מאוד
הורידו את האוברול ושמו עליהם את האקדחים שקניתי לכל מקרה
ונהיו קאובויס.
בפעם הבאה כשהגיע פורים, הכנתי להם חליפות של אינדיאנים שתפרתי
להם מבד יוטה חום עם קישוטים בכל המקומות האפשריים, והכנתי להם
חץ וקשת שבניתי לבד, כמו פעם. בטח גם אתם בניתם כאלה, בל"ג
בעומר. אבל איך שחזרו מבית ספר שוב שמו עליהם את האקדחים ורצו
לשחק בקואבויס.
מה לעשות הרעיונות של האימא לא תמיד מסתדרים על הרעיונות של
הילדים. בשנה שאחרי זה הצעתי לתפור להם אוברולים שחור לבן
בשביל להיות חתולים, אבל אז כבר אמרו שהם גדולים ולא רוצים
להתחפש. אני בכל זאת תפרתי שני אוברולים שחור לבן אבל הם לבשו
אותם רק לשינה, בתור נמנמות.
אז למה אתם מתחפשים בפורים הזה? ל'שום דבר' כבר אי אפשר כי
עיתון "דבר" מזמן נסגר. מה שלא תבחרו, לכו על תחפושת
רב-תכליתית. גם לקיץ וגם לחורף- אף פעם אי אפשר לדעת מה מזג
האוויר בפורים; וגם כזו שאפשר להפשיט ולרכוס בקלות ובמהירות,
בשביל מה שיגיע אחרי ה עד-לא-ידע. נו, כדי ש 'תדעו' מה זה חג.
אני, כדי למנוע את הדיכדוכת שעלולה להופיע, במקרה ש... כבר
סידרתי לי תורנות במשמר אזרחי. לפחות יהיה לי מה לעשות. אוכל
לראות את כל התחפושות של האלה שיוצאים באמת לחגוג וגם לי תהיה
תחפושת - שוטרת מקוף "באזרחי." |
