ג'וק!! אחותי הקטנה צעקה, ואני באתי ומחצתי אותו, שילמד, אני
שונא ג'וקים, הם מגעילים, רצים ועולים על כל דבר, עוברת בי
צמרמורת שאני רואה אחד ואז אני ישר רץ למחוץ אותו עם הכפכף של
אבא או כל כפכף זמין אחר..
החיים שלי משעממים, זהו הגעתי למסקנה, חשבתי על זה תוך כדי
ישיבה בשירותים, כי שם יש לי הכי הרבה מחשבות רציניות: בן אדם
קם בבוקר, מת מעייפות, הולך לבית ספר, בקושי מכין שיעורים,
חוזר בצהריים, יש לי עבודה פעם בשבוע, עושה 50 שקל שמתבזבזים
לאיטם במהלך השבוע, נקודת האור היחידה שיש לי זה יום שישי, וגם
אז האופציות הן די מוגבלות, וחוץ מזה אין לי חברה וכל מי
שניסיתי להשקיע בה, יצא איכשהוא שהיא לא רצתה, או "לא יכלה" או
רצתה שנישאר "ידידים"..
אוי כמה שאני שונא את התואר הזה - להיות "ידיד", זה להיות תקוע
בסלסלה של החמודים, של הבנים ה"לא מפריעים", של ידידי הנפש,
נמאס לי כבר, אני רוצה מישהי רצינית, שתוכל לראות כמה אני
מסוגל לתת, ויש הרבה שאני יכול לתת, הן רק לא נותנות לי אפשרות
להראות את זה, שילכו לעזאזל!
לפני כמה שבועות הכרתי נערה, נעמה, היא אחת שיש לה אופי טוב,
באמת בחורה חמודה, ויפה, מה זה יפה?, יפהפיה, שיער שחור
מתולתל, עיניים שחורות שאפשר להתפנט מהם, לא משנה מה אני יגיד,
מבחינתי היא מושלמת, אחת למיליון.
וכמה שאני רציתי אותה, רציתי להראות לה כמה שאני מוסגל לאהוב
אותה, להתקשר, להביא פרחים, לדבר, לנשק, לצחוק איתה, על הכל
חשבתי והכל היה כבר מתוכנן, רק שמבחינתה זה היה מוקדם מדי,
וכשהצעתי לה לצאת, קיבלתי תשובה לא ברורה, אבל כבר הבנתי לאן
זה מוביל.  אז התקפלתי חזרה כמו תמיד, והסתפקתי בלהמשיך
כידידים, נו מה רע, אם לא להיות איתה, לפחות להיות אותה, ובאמת
שהקשר רק התחזק בינינו, דיברנו במשך שעות, נפגשנו אפילו כמה
פעמים, היא סיפרה לי על בעיות שלה, בחורים שרצתה ולא הצליחה
להשיג, ואני תמכתי בה, לא מתוך חנפנות אלא מתוך רצון לעשות לה
טוב על הלב, וכל זה תוך תהיה על הבחורים האלה שסירבו לה, איזה
מטומטמים, הם לא רואים איזה אוצר יש לפניהם?!!
לאט לאט, ובטוח התאהבנו אחד בשניה, אבל בלי להראות את זה יותר
מדי, די היה ברמזים הדדים כדי לדעת שמשהו מתבשל פה, החיים שלי
כנראה קיבלו תפנית לטובה, סוף סוף!

ואז במכה אחת,  הכל התהפך, בחדשות היה משדר מיוחד והודיעו על
מטאור, בחיים שלי לא ראיתי את מיקי חיימוביץ' כל כך חיוורת,
בקול רועד ומגומגם היא בישרה לאומה שמדענים בכל רחבי העולם
עוקבים אחרי המטאור וקבעו כי הוא יפגע בכדור הארץ תוך יומיים,
כמובן שבהתחלה לא האמנתי, חיכיתי שיצפאן יצא מאיזה דלת, אבל אז
העברנו לסי אנ אן, אותה תמונה, צילומים מהחלל של גוש סלע בגודל
של מגרש כדורגל שטס לעברנו.
"אפוקליפסיה עכשיו" הפרשן אמר, לפתע כל הצרות נשכחו, כולם היו
מרוכזים בלעכל את העבודה שיום הדין הוא יום שלישי ואחריו..
כלום?
אני ואמא התחבקנו, אבא חזר מהעבודה הוא שמע ברדיו ורצה לדעת
אם זה נכון, גם גל חזר הביתה בשחרור מיוחד מהצבא, זהו? שאלנו?,
אין איזה סיכוי שזה יחלוף בלי לפגוע?
צמרמורת תקפה אותי בכל הגוף, לא ידעתי מה עובר עלי, הייתה לי
בחילה וזיעה קרה, כל כך הרבה מחשבות, פאקינג שיט!! יומיים!..
זה 48 שעות.. התיישבתי על המיטה, הדלקתי את המערכת, אירוניה
אכזרית, המערכת התחילה לנגן דווקא את סוף העולם, אפילו לחייך
לא יכלתי, שכחתי שאני רעב, הסתכלתי מסביב וסירבתי להאמין שכל
זה לא הולך להיות כאן.
מה זאת אומרת?, אי אפשר לשלוח על אמת את ברוס וויליס שיקדח
בחלל ויציל אותנו, בשביל מה משלמים לו? איזה סרט מטורף, מה
קורה לי?
לא הצלחתי להירדם אז עשיתי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות
לפני ההתנגשות, התקשרתי לזהר, החברה לשעבר שלי שלא דיברתי איתה
שלושה חודשים, אמרתי לה שאני מצטער, השלמנו.. כבר מזמן חיפשתי
תירוץ להשלים איתה והיום הולדת שלה כנראה כבר לא יהיה.
התקשרתי בערך לכל מי שאני מכיר, חברים ובני משפחה, לא לכל אחד
היה זמן, כי כולם נפרדו מכולם וכולם השלימו עם כולם, "אני לא
אשכח אותך בחיים שלי" אמרתי לכל אחד ואחת מכם, ו"אני אוהב כל
אחד ואחת מכם, באמת", באמת.
התקשרתי לנעמה, היא בכתה, ממש בכתה, ביקשתי ממנה שלא תבכה, אני
לא רוצה שתבכי אמרתי לה,  במין אבירות מזויפת, היא השתתקה.
חשבתי שזה הזמן וגיליתי לה איך מה אני מרגיש כלפיה, וכמה שאני
מצטער שלא אמרתי את זה קודם, רק אז קלטתי שהקו ניתק, עכשיו
בחדשות אמרו שכל השירותים הסוציאלים קרסו ואיתם גם חברות
הטלפון והכבלים.


באנחת יאוש מופגן קמתי מהמיטה, התקלחתי, התלבשתי יפה ונסעתי
לנעמה, היא חיכתה לי, התחבקנו והסתכלתי לה בעיניים, היא הסתכלה
בשלי, ונישקתי אותה כמו שלא חלמתי שאני אנשק מישהי בחיים שלי.
מין נשיקה כזאת של אהבה אמיתית מהולה בקונטיינר של עצב.  פשוט
לא יכולתי להשלים עם העובדה שהשגתי את נעמה ואני הולך לאבד
אותה.
כשהייתי איתה, לא חשבתי בכלל על הדברים האחרים ברשימה, היא
פשוט הייתה הרבה יותר חשובה לי, שכבנו במיטה מכוסים בשמיכה עבה
ושתקנו, היה נראה שלא תהיה משמעות לאף מילה שנוציא מהגרון,
התחבקנו וזה אמר כבר הכל, חייכתי לעצמי על האושר הזה שניתן לי
רגע לפני המאוחר מדי..
היא אמרה שהיא תברח כדי להיות איתי כשהכל יגמר, האושר הזה חנק
לי את הגרון וכל שיכולתי לעשות הוא לנשק לה את הדמעות..
חזרתי הביתה, כל המשפחה וכל השכנים היו בבית, הם נראו כמו מתים
חיים, חיוורים ואטומים, כמעט אף אחד לא דיבר, אמא שלי אילתרה
ארוחה לכולם, היא אמרה שאם אנחנו הולכים למות לפחות שזה לא
יהיה על בטן ריקה, כזאת פולניה..
ישבנו ליד השולחן, אבא שלי החילוני המובהק, הוציא תהילים וקרא
כל מיני פסוקים, לא אכלתי, לא היה לי תיאבון, לא יכולתי לחשוב
על שום דבר אחר חוץ מנעמה..

ביום הגורלי המבזק ברדיו אמר שההתנגשות תתרחש בשעה 17:32 ויפול
באיזור ספרד, בכל המדינות הוכרז מצב חירום, ראש הממשלה הודיע
שהוא מתפטר מתפקידו יחד עם כל שאר 119 חברי הכנסת והשרים,
כמוהו גם בשאר העולם, תוהו ובוהו כזה השתרר, אף אחד לא ידע
בדיוק מה לעשות.. המון אנשים התאבדו, אחרים רצו למקלטים, יש
שהחליטו להיות דווקא בספרד במקום המשוער של הפגיעה במסיבה
מטורפת, ואני?
אני העדפתי להיות עם המשפחה, ועם נעמה, היא באה אלי, המון
אנשים שאני מכיר ולא מכיר היו אצלנו בבית, ישבנו אני ונעמה על
הכורסא, מחובקים, הסתכלנו על השעון, בשעה הגורלית, עצמתי לנעמה
את העיניים, נישקתי אותה על המצח, הסתכלתי החוצה, היה אפשר
לשמוע את הסלע הענק מפלח את האטמוספירה, לקחתי נשימה ארוכה,
עצמתי את העיניים, והחזקתי חזק חזק את נעמה... בווווום ענק!!








נפלתי מהמיטה, לא מבין מה קרה, ורק מגרד את קורי השינה
מהעיניים, עוד חלום רע..




הסיפור הזה מוקדש לג'וק שמחצתי.. ג'וק אני מצטער, תתנחם בזה
שהמשפחה שלך לפחות הייתה שורדת את ההנתגשות אם הייתה.