כל השבוע אני מחכה ליום חמישי. וביום חמישי- אני מחכה לצהריים,
להגיע הביתה ולקחת את העיתון שלי מהתיבה.
וזה לא העיתון עצמו שאני כל כך מחכה לו. אני מדפדפת בין
הפרסומות, בין הכתבות, מעניינות או לא מעניינות- לא איכפת לי.
קצת לפני סוף העיתון (לפעמים אני ישר פותחת את העיתון בסופו,
כדי להגיע לשם מהר...) יש את מה שחיכיתי לו שבוע שלם.
העיניים מתרוצצות על שני העמודים, קולטות את הצבע הקבוע של
המדור, את הציורים, הכותרת, הפינות בצדדים, התמונות...
העיניים מחפשות את המילים. ובאופן לא מפתיע במיוחד- הן גם
מוצאות. מה זה משנה כמה.
העיניים מחפשות ציור אחד ספציפי, ומילה אחת העומדת לידו באופן
קבוע, כמעט תמיד באותו המקום. הזוג המושלם. חסרי... חוסר. יש
בהם הכל.
מתחתם, עוד מילים. העיניים מתמקדות.
אהבה. המילה הראשונה. האושר לא נגמר, רק לראות אותה מתחת לציור
שלי והמילה שלי, עושה לי טוב. העיניים בודקות מה המילים אח"כ.
מה אומרים? "צירוף מקרים מופלא יגרום לאדם שאתם מעוניינים בו
להתקשר אליכם". הא.
מה עוד אומרים? "אדם שנדלקתם עליו בוחן אתכם כאופציה. שווה
לחכות". ייייייש...
"רצוי לשמור על פני פוקר", "אל תפחדו להביע את רגשותיכם",
"יהיו לכם מחזרים רבים השבוע", "אך הם לא מסוגלים לפנות אליכם
ולהגיד לכם משהו".

טוב. אחרי שהאהבה נגמרת, לפחות 50 פעמים, עוברים לשאר הדברים:
כישלון, הצלחה, צירוף מקרים,נומרולוגיה, ידידים, לימודים,
כספים, הורים, חפצים שיביאו מזל. הצבע שכדאי ללבוש. האבן שכדאי
לעשות ממנה שרשרת.
החיים שלי מסודרים, לפחות לשבוע הזה.
אפשר להירגע. יקרה, לא יקרה, העיקר שקראתי, ושאני יודעת.
ושוב, כל השבוע, בין לבין, כשאני שוב רואה את הגיליון מונח
בשקט על השולחן, שוב אני פותחת את המדור. תוהה אם יקרה. אם לא
יקרה. תוהה למה בכלל אני מאמינה לכל זה.
מסתכלת על עוד ציורים ומילים, הרבה מילים, של אנשים אחרים. של
האחד שאני דלוקה עליו. השבועי.
הקשר הוא מקרי בהחלט, אבל מה זה משנה? קוראים. זה נוסך שלווה
כלשהי. לא יודעת להסביר את זה.
אני חצי תוהה וחצי מקווה שגם הוא קרא: "צריך לאזור אומץ ולפנות
אל בנות מזל גדי, שור ,בתולה, תאומים, דלי, מאזניים, סרטן,
עקרב, דגים, קשת, טלה, אריה... ולהציע להן הצעה שאי אפשר לסרב
לה".
האם (אם הוא בכלל קרא את שלו) הוא קרא את הציור והמילה שלי?
זה בטח מה זה לא מעניין אותו.

כמה הרבה מההחלטות שלי לגביו אני החלטתי בגלל מה שהיה כתוב...
"הכוכבים ממליצים לכם להסיר את המסכה, לוותר על משחקי הכבוד
שלכם, ולהעז. אחרת כלום לא יקרה".
אז עשיתי גם את זה. הוא בטוח לא קרא את זה, לא את המשפט הזה.
המשפט שהוביל לטעות הכי מושלמת שיש. בדיוק כמו הציור והמילה
שלי. כמו הצבעים, המילים, הכל. כמו המדור. כמו הציפיה...