זה שאני לא עומדת עכשיו
ליד המקלחת המוארת בחדר המואפל
לא אומר שאין לי את אותה התלבטות
האם לצעוד לעברך
לקבל את מה שאני צריכה.
כי תהיה כאן מחר.
זה ברור. בתקווה.
אך התודעה מציקה. קוראת לי לעבור את המרחב
להגיע אלייך
לקבלתת
אולי לשתוק
שתבין מה העניין כאן.
כשהמלחמה תתחיל
נלך שנינו למקום הירוק ההוא, באמצע המדבר.
כמה שפשוט עכשיו לחיות...
אין את עניין ההישרדות המכאיב.
אבל זה לא גורם לי לרצות להפסיק.
אני מצטערת שלא הייתי כאן. זאת טיפשותי.
אני מותשת ממחשבות עלייך.
קופאת מקור ועוד לא מחליטה.
זה שלא קיץ, ואינני עומדת שם
מול המקלחת המוארת
בחדר המואפל
מתרה בעצמי
לא אומר |
