במזרח התיכון החדש,זה שהתחיל רק עכשיו בשנות ה-2000 ועשוי
להתפורר כל רגע, אני שוכב בחדר עם  ה-  חדשה שלי ומנסה
להזדיין. מנסה, מנסה ולא מצליח. איך אפשר להזדיין כשבחצר למטה
עף לו בקבוק תבערה בגלל שלערבים בישראל נמאס מהקיפוח. איך אפשר
להתרכז ברגע החדירה הכל כך קריטי כשאפילו את הגניחות שלה אני
לא יכול לשמוע מרוב "מוות לערבים" שהמפגינים בחצר ממול צורחים
כי להם נמאס כבר מערביי ישראל המקופחים שחוסמים להם את הכבישים
בדרך לעבודה.
אני מתאמץ ומנסה לחשוב על משהו מגרה באמת, יותר בשביל להציל
שאריות מהכבוד שלי אבל גם קצת בשביל לא להרוס את האווירה
הרומנטית שבחדר.מתאמץ ולא מצליח. איזה אווירה כשהאוויר רע
ורוחות מלחמה מנשבות להם במעלה הרחוב דרך הנהגים הכועסים שנמאס
להם שהצמת חסומה ועוברות בין     הערבים  -  הישראלים  -
המקופחים וממשיכות לחדר שלי דרך החלון של החצר שכבר מסיימת עוד
מעט להישרף ומזהמות לי את  הרומנטיקה בריח של עשן. אני מרים את
גופי ממנה ונותן מבט אחרון אל עיניה השחורות שמנסות ללא הצלחה
מיוחדת להסתיר מבוכה והשתתפות בצער. אני מפנה את מבטי אל החצר
ואל שאריות שולחן הפלסטיק שעמד פעם במרכז ועכשיו נראה קצת כמו
האופנוע של אחד האחים  אלפרון, ואז אני חוזר אליה שוב לניסיון
אחרון להזדיין בדו קיום שכה הכרחי במזרח התיכון החדש.מנסה
להזדיין, מנסה באמת מנסה אבל איך אפשר כשהדבר היחיד שעומד לי
זה בגרון. אני קם ומשאיר אותה בחדר ערומה עם רגליים פתוחות
והרבה תסכול, הולך לשירותים, סוגר את הדלת ועושה ביד עם איזה
"נשיונל ג'אוגרפיק" או סתם תמונות של קנדה....