היה זה באותו יום סגור שנערך במחלקה האונקולוגית בבית חולים
יוספטל באילת. באותו יום אספו אותנו, כל חולי הסרטן שכבר אפסו
תקוותיהם, לתוך חדר ההרצאות הקטן זה שליד אף, אוזן וגרון. אם
היו רוצים היו יכולים להכניס אותנו עם המיטות לאולם ההרצאות
הגדול והמרווח שממול הקפיטריה אבל אף אחד לא מוכן להשקיע
כשמדובר בנו, חשוכי המרפא. אז נאלצנו לעמוד. חיכינו לה עשרים
דקות יקרות עד שהיא באה אבל אפשר לומר שהיה כמעט שווה לחכות.
היא נכנסה לחדר שהזכיר יותר כיתה רעועה בבת ים מאשר אולם
הרצאות וכולנו לא הפסקנו לנעוץ עיניים. "איזו מלאכית" פלט
מישהו בהתלהבות שמזכירה רק קצת שיש לו עוד שעתיים בקושי.
ואנחנו הנהנו בהסכמה. אני לא יודע מה לי באופן אישי עשה בה את
זה אבל בהחלט היה בה משהו שגרם לכל הפיוזים לקפוץ. אולי השיער
הארוך אולי הכנפיים שבצבצו רק בקושי מאחורי גבה. ואולי דווקא
העיניים השחורות שכשהסתכלת לתוכן כאילו נכנסת לשתי מערות
חלולות שמובילות לאינסוף. לאחר שהציגה את עצמה כמלאכית המוות
ואז התנצלה במבוכה שהיא בעצם רק ממלאת מקום כי הבוסית עצמה
נסעה בדחיפות לתל אביב לפיגוע בקו 5, החלה מדברת על הצפוי לנו
בשעות הקרובות. היא דיברה בקול רך ומתוק על כך שבעצם אנו
עומדים עתה כאילו בשעריו של הבקו"ם ושכל ההליך מזכיר מאוד את
הצבא בעיקר בבירוקרטיה שבו. אני אישית לא כל כך הבנתי כי ביום
הגיוס בדיוק התחלתי כימותרפיה אבל שני חברה בפינה שלפי השמועה
היו בשייטת עוד כשהיה מותר לצלול בקישון, צחקו בקול רם עד שגם
היא נשברה ויצא לה כזה חיוך מקסים שבכלל לא מתאים לנסיבות. אחר
כך הייתה הפסקה וכולם ישבו על קפה ועוגה חוץ מהזקן שעמד בצד
והקיא ללא הרף כבר מהביס השני. כולם כבר היו רגילים אליו
ואפילו החולים החדשים במחלקה היו יודעים לא להתקרב אליו לפני
או אחרי אוכל או טיפול או בכלל. רק היא ישבה על השולחן משלבת
רגליים מנסה להראות עסוקה בחומר כתוב למרות שהיה ברור שהרעשים
של הזקן מפריעים לה לריכוז. החלטתי לקום וללכת לדבר איתה
ואפילו שבחיים לא היה לי האומץ לגשת ליפיפייה כמוה, פשוט
ניגשתי ושאלתי אותה אם תסכים לצאת לטייל איתי בחוץ ככה פעם אחת
אחרונה. היא נתנה לי מבט לא בטוח של בחורה שנפגעה כבר בעבר
מגברים והשיבה שהיא לא יודעת אם כדאי. הסתכלתי עליה מחפש את
המילים הנכונות להגיד ולבסוף אמרתי: "בבקשה, הו, בבקשה רק לכמה
דקות, מה איכפת לך..." היא חייכה, פתחה את הפה לסרב בנימוס.
עצרה באמצע ואמרה : "טוב, אבל תבטיח שלא נצא מתחומי בית
החולים". יצאנו ממחלקת אף, אוזן וגרון והתהלכנו במסדרונות
כשהיא לצידי. סיפרתי לה שהטיול מבחינתי עוד מימי ילדות היה דרך
להכיר עולמות חדשים, להתקרב לטבע וליצירי הבריאה וכך בעצם
להתקרב ממש לאלוהים עצמו. חלפנו על פני צעיר קטוע רגל וכשהרמתי
את המבט כדי שלא תבחין בגועל על פניי, ראיתי בזוית העין שהיא
המלאכית המקסימה, ממש התרגשה מהסיפור שלי ושבאמת נגעתי בה.
ובאמת נגעתי בה, הושטתי יד לעברה ועתה הלכנו שלובי ידיים.
הלכנו דקות ספורות עד לסוף המסדרון ונעצרנו בסמוך לחדר
"רנטגן". פתחתי את הדלת ונכנסנו לחשכה. נעמדתי מולה בזמן
שהסתכלתי בפניי המלאך שלה הרהרתי בכך שפתאום הכל נראה כל כך
מושלם וכל כך יפה. רק אז אני חושב ששמתי לב שבפעם הראשונה
הרגשתי שכל הכאבים נעלמו להם כלא היו. ופי נעשה משוחרר יותר
ולא היה עוד זכר לכבדות שאחזה בי מאד תחילת הטיפולים ועד היום.
"אני מצטער אבל אני קצת קצר בזמן כמו שאת יודעת, ואם יש משהו
בינינו, צריך לקצר תהליכים" הפסקתי לנשום לרגע, לקחתי אויר
והוספתי בלהט: "בואי נתאהב, נתנשק, נתרגש ביחד, בואי נשכב".
המלאכית שלי השפילה מבט ונדמה שדמעה עמדה לה בזוית העין "תשמע"
פתחה אחרי שתיקה ארוכה " אתה בחור נחמד, באמת, אולי בעולם אחר,
זמן אחר משהו היה יכול לצאת מזה..." "בעולם אחר בתחת שלי!!!"
חתכתי אותה בכעס "תגידי שאת לא רוצה לשכב איתי בגלל הסרטן,
בגלל שהגוף המצולק והנפוח שלי מגעיל אותך, תגידי ת' אמת" עיניה
נתמלאו דמעות והיא צעקה אלי כולה סערת רוחות "הו לא באמת, הגוף
שלך בסדר גמור, אתה בסדר הבעיה היא אצלי" הסתכלתי עליה ואז על
עצמי והופתעתי לגלות שבאמת כל הצלקות ודקירות המחטים והתפרים,
נעלמו כלא היו. הסתכלתי שוב עליה ועם קול רגוע והרבה דפיקות לב
שאלתי ברוך "אז מה הבעיה אם כך?" והיא נתנה לי מבט חודר אחד
ארוך: "הבעיה היא.. הבעייה היא שאני לסבית". חושך, על רקע
צפצוף מונוטוני חד ורציף אני מזהה דמויות עמומות מסתובבות סביב
מיטתי. משתוללות, מנסות להזריק לי דברים לוורידים, מנסות הכל,
צועקות אבל אני שומע רק צפצוף ארוך אחד. אחת הדמויות ניגשת
ומנסה לתת לי שוק חשמלי, פעם, פעמיים, שלוש, שום דבר, הכל נהיה
מעורפל    הדמויות מפסיקות לנוע ורגע אחד קצר לפני שנהיה לבן
לתמיד אני פתאום מבין: "שנשים תמיד יעשו לי את המוות".