אותו הסיפור, כל פעם מחדש. אני בהריון? אני בהריון? אני
בהריון?
אנחת רווחה. המקל נשאר לבן. הלאה לזיון הבא. מה שמך, אמרת?
אני בהריון?
אני בהריון. תתנו לי כדורים. תהרגו את היצור הזה שבבטן שלי,
אני רוצה לחסל אותו לגרד אותו לבקע אותו בחזרה לביציות
ולזרעים.
כן, בוא, מתוק שלי, כן בוא נעשה את זה כמו שני ילדים קטנים.
בלי להיזהר, בלי לפחד, לי הרי זה לא יקרה. זה לא קרה מעולם.
ומקסימום, תסמוך עלי, אני יש לי חברים רופאים. אני יש לי
רצפטים לחיסול תינוקות בלתי רצויים.
אני כבר בלעתי כדורים מכל הסוגים. אני יש לי קשרים, אני.
אני בהריון?
כן, תתני מכה בבטן הזו. תתני מכה בבטן הרכה.
תדקרי במחט, זה בטח יעזור. פתאום מהחור הקטן שבבטן שלך ינזל
החוצה תינוק. תבכי במקומו, הוא הרי לא יבכה לעולם.
גלולות? אני לא מכניסה לפה את הרעל הזה. הו, לא, לא אני. אני
אפילו אקמול לא בולעת.
רק לקסטיבים משלשלים, סמים ומחסלי תינוקות.
אז בוא נעשה את זה בלי פחד. מחר ממילא לא תראה אותי יותר. לא
אבקש ממך כסף או תודה או מספר טלפון. מחר אני אשתין על המקלון
הלבן ואכה בבטן שלי כשאחכה בשירותים לפס הכחול ההוא, שעוד לא
הצלחתי לראות אף פעם.
תני מכה בבטן הרכה. אחר כך ינזל ממך התינוק הקטן, והדם, ובתוך
הכרס הקטנה שלך לא יצמחו שום חיים חדשים.
למרות שאת עדה לעצמך, שנורא נורא ניסית. |