יש הרואים בנו משפחה מאושרת ומלוכדת, אולם לא כך הוא הדבר.
רבים משכנינו מתייחסים אלינו כאל אנשים רגילים למדיי, ואפילו
ממהרים לייחס אותנו לשאר החברה. המיזוג הזה בלתי אפשרי, לא
מתקבל כלל על הדעת. ממעוף ציפור ניתן להבחין בביתנו הקטן עם גג
הרעפים, מוקף לו בגן ירוק ועצי איקליפטוס נושנים - מראה שנותן
תחושה של משהו מאוד כפרי. הסביבה שבה אנו חיים מאופיינת בעיקר
בשקט ורוגע, מיושבת באנשים מופנמים ונינוחים פחות או יותר.
ובמילים אחרות, אלה שמסגירים בביתם את כל הסערות הרצחניות ומעל
פני השטח מייפים את צבעיה המלוכלכים של המציאות. לכל אחד יש את
הקוטג' משלו, את הפינה הקטנה והמושלמת בחלקה של גן עדן מזערי.
עוד מאז שהייתי ילד קטן אני זוכר את עצמי מבלה לבדי שעות על
גבי שעות בגן שטוף שמש, לעתים נדירות משחק עם ילדי השכנים.
כשאחי גדל מעט צירפתי גם אותו. כל פעם, כשהייתי מתלכלך באדמה
בוצית, נאלצתי כשחזרתי לביתי להקשיב ללא הרף לנזיפותיה של אמי,
לסבול בשתיקה את ידיו הקשוחות של אבי הנוחתות על גופי החשוף
עוד ועוד, משאירות חבורות עמוקות, סימנים שלא יישכחו.
מנותק מהרוב המנצח של נערים בני גילי, לא הלכתי מעולם
לבית-הספר, אלא נשארתי בבקרים עם המורים הפרטיים שבאו לבקר
אותי יום ביומו. אבי, יליד אנגליה, קבע זאת בטענה שהוא למד
באותה הדרך בדיוק וגדל להיות מה שהוא עכשיו, אדם משכיל ומוסרי
כביכול, ואין שום סיבה שבעולם שגם אני לא אלך לפיה. הוא גם
הזכיר שאין טעם למהר להתמזג בתוך חברת האנשים הנלעגת, בחברה
ההרסנית כמו שלנו שקודם מרעילה ואחר כך מקלקלת אנשים.
היה לי מורה למתמטיקה ושאר מקצועות מדעים, איש קשיש ומזוקן
שתמיד ניסה להפגין את ידיעותיו רחבות האופקים, גם כשלא התבקש.
דמות קצת יותר חביבה אך הרבה יותר טיפשה הייתה מורתי במקצועות
הלשון וההבעה, שניסתה להעביר לי את שיעורי הציור עם הידע
והכשרון השואפים לאפס. דבר אחד בו היתה מוכשרת זה נגינה
בפסנתר. שלוש פעמים בשבוע קיבלתי גם אני את שיעורי הפסנתר, דבר
שכה אהבתי מבין כל שאר המקצועות.
אגב, דמות נוספת, שהתגוררה בביתי ובאותה מידה כמעט ולא נמצאה
בו, הייתה אחותי הבוגרת ממני בחמש שנים. תמיד חשבתי שהיתה
בחורה נאה ואפילו דיי מושכת. מה שבעיקר אהבתי בה זה את השוני
שלה. היא לא דמתה לאף אחד מאתנו - היא הייתה חופשית. הפרט
היחיד בה שזכור לי טוב מכל דבר אחר אלה ידיה הקטנות והלבנות,
אצבעותיה הארוכות והמושלמות, והרוך של המגע הקסום.
החל משעות הצהריים, לאחר שכולם היו מתפזרים לחדריהם המבודדים,
תאי כלא קודרים ומנותקים, הייתי מטפס על המיטה הגבוהה שבחדרי
ומשקיף מבעד לחלון. התבוננות זו העסיקה אותי שעה ארוכה, לעתים
רבות עד גלישת שעות בין ערביים, כשהדשה הירוק מתחיל להשחיר תחת
השמיים הכבדים.
מוקד שגרם לי חשק עז יותר להישאר שם פעמיים בשבוע היה ג'והן,
או בשמו העברי - איתמר. האמת היא שאין לי שמץ של מושג למה
הבחור הצעיר בעל עיניים מקסיקניות נוצצות בחר דווקא את השם הזה
ומהי ההתאמה לשמו הקודם, אם יש. הוא היה גנן בשנות העשרים
המקודמות שלו - תפקידו הרשמי בביתנו היה לטפל בגינתנו הירוקה
והמלבלבת.
לראשונה ראיתי אותו כשמלאו לי שלוש עשרה, ביום הולדתי שהסתכם
בארוחה קטנה, מספר קרובי משפחה מנומנמים וחסרי חיים והרבה קור
ואפלוליות, בדיוק אז הוא הופיע כמאור שבקצה מנהרת ייאושי. עם
השנים מעולם לא הצלחנו לגלגל בינינו שיחה פשוטה וקצת יותר
מעמיקה מ''בוקר טוב, מה שלומך?'' או ''איזה יום יפה היום,
הא?''.
מסיט את החלון הקטן והמרובע שלי באמצעות הווילון, כדי שלא יראה
אותי, הוספתי לתלות בו עיניים מהופנטות. ברוב הזמן פלג גופו
העליון היה חשוף. מכנסי ג'ינס הם היחידים שכיסו את גופו. מה
אהבתי להביט בגוף זה, בזרועותיו השריריות ובעור המבריק לאור
השמש, מכוסה בשכבת שיזוף עבה. לא היה לי בדיוק הסבר שיכולתי
לתת לעצמי, מה כל כך מושך אותי בבחור זה ומהו הדבר שגורם לגופי
לעתים לרעוד בנעימות כזאת מנוכרת. ברגע שמישהו מבני הבית היה
נכנס לחדר, הייתי מזדרז למצוא לעצמי עיסוקים נוספים, לקחת
מהמדף את הספר הראשון הקרוב להישג ידי ולקבור בו את ראשי,
בעמודים ההפוכים והלא ברורים.
האווירה ששררה בביתנו היתה רחוקה מלהשתייך למשפחה חסרת דאגות
על הראש. בכל פעם שהיינו מתיישבים סביב השולחן העגול יכולתי
אפילו להריח את המתח המצטבר. השתיקה אפיינה כל אחד מאתנו במידה
שווה. כשמישהו ניסה להשחיל משפט חמקני, זה היה נהדף לו מיד.
דבר פשוט, כמו זה של אבי: ''הסטייק העסיסי שהכנת טעים ביותר'',
היה נשלל בין רגע בהערה קצרה של אימי: ''על מה אתה מדבר, אי
אפשר להכניס את החרא הזה לפה מרוב המליחות''.
''אולי את פשוט מאוהבת,'' בחר באותו זמן להצטחק אבי, מה שלא
מקובל אצלנו בבית. ואז אמי מרימה את עיניה בכבדות והיתה יורה
בו את אחד המבטים המפורסמים שלה. ''בשמחה הייתי מחליפה את
האימפוטנטיות שלך במשהו קצת יותר גברי''. חציית הגבול, ללא
ספק. לאחר מספר רגעים מפחידים אבי היה מעלה את קולו לנביחה,
''סתמי את הפה שלך, אישה''.
''מה זה אימפוטנסטינסיות?'' מזדרז לשאול אחי עומרי בדרך
מסורבלת משלו, שדווקא במקרים הדורשים שתיקה דחף את האף לכל
מקום. ''מישהו דיבר אליך, שרץ קטן?'' תוקף אותו האב. בדרך כלל
אמי היתה מניחה את כלי האוכל בדייקנות מוגזמת על פני מפת שולחן
לבנה ומקרבת את פניה אליו. ''את תדבר בשפה כזאת אצלי בבית''.
מרוב ההפתעה אבי בולע את רוקו ומעלה חיוך מזלזל ומעוות.
''סליחה? תזכירי לי אולי של מי הבית הזה?'', ידיו מתקמצות
לאיטן לאגרופים. ''אני אדבר איך שארצה ומתי שארצה בבית שלי -
שלי ורק שלי, זונזונת סתומה שכמותך''.
''מה זה זונז...''
''עוד מילה אחת ואתה מת,'' לוחש אני לאוזנו של עומרי התמים.
כולנו מחליפים בינינו מבטים בוחנים. אבי, כהרגלו, היה מקים את
גופו הענקי, משליך את הסכו''ם, וכדי לבסס את עליונות מעמדו -
להזכיר מיהו באמת הבוס כאן - היה מרים את הכסא בידו ומנחית
אותו חזרה ברוגז. ''אם אתה לא מכבד אנשים אולי תתחיל להתייחס
בכבוד מינימלי לרהיטים שלנו, שבזבזתי על הקניות לא מעט כסף
ומאמץ'', אומרת אמי כבדרך אגב.
בעודו מתרחק היה ממלמל כביכול לעצמו דברים דומים ל''כיסא
מחורבן, שרמוטה מטורללת, בית דפוק, החיים המזויינים...''. כך
היה מפגין את השפה האוקספורדית העשירה והמתורבתת שלו. ''הצלחת
לזלול ממני את כל התיאבון הנותר. בראבו, סניור ערפד!'' צועקת
לעברו האם, יורקת את הרעל האחרון.
כך, פחות או יותר, מומחשת השגרה שלנו, לקוחה מיום אחד בחיינו,
כמוהו מתאפיינים למעשה רוב הימים הרגילים של השבוע.
לילה אחד, שזכור לי היטב, היה לילה שהקפיץ בכמה רמות את הבגרות
המפגרת שלי אחרי רוב הנערים בגילי. שש-עשרה. השעה היתה מאוחרת,
צברתי מספיק אומץ כדי לצאת מחדרי לעבר השירותים ולעבור את
המסדרון הקודר והמחריד, משום ששלפוחית השתן שלי הזכירה לי אחד
מצרכיי הבסיסיים. כשחלפתי מול דלת חדרה של אמי - כן, היה לה
חדר משל עצמה שהתמקם בצד מנוגד של הבית לחדרו המרוחק של בעלה -
קלטתי קולות משונים וגניחות הדדיות.
הקול הדק יותר השתייך לה, ללא כל ספק. הצלחתי להבין שאמי לא
נמצאת לבדה בחדר. מה הם עושים שם? הרהרתי, כי לא לגמרי הכרתי
את טיבם של היחסים שבין גבר לאישה, למרות שפעם מורתי הצליחה
לפלוט כמה מילים בקשר לזה ומיהרה לחזור בה תוך כדי שהיא אומרת:
''אל תספר את מה שאמרתי לך עכשיו להוריך, הם פשוט יכסחו אותי.
שכח מזה, שכח''.
בעוד שהמשכתי להאזין לכל המתרחש מעברה השני של הדלת, נזכרתי
בכמה מדבריה. ''בדרך כלל אנשים נהנים מזיונים, וזה לפעמים אומר
שהם משלימים ביניהם...''.
''כל הכבוד אימא'', לחשתי כמעט בלא קול, ''כל הכבוד אבא''.
נלהב ומרוצה חמקתי בשקט לשירותים מבלי להדליק את האור, כדי לא
להפריע להם. לאחר שעשיתי את הצרכים שלי ירדתי מטה למטבח לקחת
מעט מהעוגיות שאמא הכינה, אותן היא שמרה לאמה הזקנה שהושלכה
באדישות לבית-אבות. חשבתי לעצמי שבלאו הכי סבתי כמעט ולא נוגעת
בהן, כי בפגישה האחרונה ראיתי אוסף דיי מכובד של דברי מאפה
מיובשים, מלאים בתולעים חומים בשידה הקטנה שלצד מיטתה.
נכנסתי למטבח והדלקתי את האור. היה נדמה לי כי שמעתי מאחורי
קולות, משאיר את דלת המקרר פתוחה פניתי להביט לאחור.
''אמא'לה!'' פלטתי צעקה חדה ומפתיעה.
פרצופו הרחב והנפול של אבי היה מונח על השולחן, ריר מרטיב את
שפתיו ונוטף לאורך סנטרו, ידיו הגדולות והשמנות נחות לאורכו של
השולחן, נאחזות בבקבוק האלכוהול הריק למחצה. על פני השולחן היו
מפוזרות העוגיות היקרות של אמא.
''מה אתה עושה כאן, לעזאזל?'', שאל אותי לאחר שיעול זריז.
''אני...'', מלמלתי, לא גורע עין מתמונה העלובה והמגוחכת משהו.
''לך כבר לחדר המזובל שלך ואל תנסה לגנוב ממני את הבקבוק שלי.
אתה רק יכול להגיד, כלומר לספר לכל העולם, שאבא שלך אכל מהזבל
שאמא הכינה. הא כן... תוסיף גם שהוא כנראה קיבל קלקול קיבה.
אגב, איזו טבחית גרועה היא!'' צחוק גדול וחנוק בקע מגרונו.
''לכל הרוחות, איך היא מסתדרת בכלל בחיים עם כאלה ידיים
שמאליות מסריחות?''.
לא היה בדעתי להמשיך ולהקשיב לשטויות שהוא אומר. ברחתי משם מהר
ככל האפשר והסתגרתי בתוך חדרי, שם קפצתי על המיטה, מתכרבל
בשמיכה החמה. אבל... אם זה לא היה אבא, אז מי כן נמצא עכשיו
ביחד איתה בחדר? עם מי היא ''משלימה'' ברגעים אלה?
לא הצלחתי להירדם ולו לכמה דקות באותו לילה הזוי, ניסיתי
להרכיב בראשי כל מיני דברים וכתוצאה מכך התבלבלתי עוד יותר.
המוח הצעיר והמבולגן מכובד ההרהורים שלי לא בנוי עדיין לדברים
מסובכים של המבוגרים המתוסבכים. כלל וכלל לא.
בבוקר שלאחר מכן, כשרק לקראת שעות הבוקר הצלחתי לחטוף נמנום
שטחי, העירה אותי מריבה נוספת של הוריי. ''לא אכלתי שום דבר!''
צרח האב. ''חסר בושה אחד, בנאדם חסר לב,'' השיבה האם בהתקפה
משלה, ''תמיד שנאת את אמא שלי, אני יודעת את זה. אתה רוצה
שהמסכנה תגווע ברעב, כן? תענה לי כבר!''
דלת חדרי נפתחה, עמרי החליק פנימה לתוך החדר. ''הם מפחידים
אותי'', דמעות נקוו בעיניו הלא מבינות. הושטתי את זרועותיי
והענקתי לו חיבוק גדול ואוהב של אח בוגר. לא היה לי מה להשיב
לו כי למעשה הרגשתי כמעט כמוהו.
כך התחיל שבוע נוסף. שארית היום עברה באפרוריות מרגיעה, ובערב
התבוננתי באיתמר שעבד עם מכסחת הדשה הרועשת בגינה, משקיע
ומזיע. בזכות המשקפת שהביאו במתנה לאחי, ואבי הביא לי אותה
בטענה שהוא לא זקוק לאחת כזאת, יכולתי לראותו קרוב יותר, לסקור
את פניו הארוכים, את עיניו השחורות והצרות, כמעט ויכולתי להריח
את ניחוח שיערו הגולש והכהה, רטוב במעט בשל הלחות שבאוויר.
מפעם לפעם, כשהוא התכופף, הייתי מסוגל לראות קצת מישבנו החלק,
עוד חלק מושלם בגופו הגברי המושך.
לפתע חשתי משהו חדש, משהו לא ברור בתוכי. קוצר נשימה מוזר,
רצון עז להרגיש את עצמי קרוב אליו. הייתי צמא למגע. ''זה לא
נראה לי שאתה יושב כל הזמן ליד החלון, מה יש לראות שם?'' שאלה
אמי, עומדת מאחורי גבי. הפלתי את עצמי על המיטה ברגע שידיי רפו
והחליקו מאדן החלון, גם המשקפת נחתה על הרצפה בקול שבירה. האם,
בהליכה הכמעט אריסטוקרטית שלה, נגשה אל החלון ובהתה דרכו כדקה,
ואולי אף יותר. בלא לומר מילה או לזרוק לכיווני מבט נוסף, היא
הסתלקה מהחדר.
למשך כשנה היה נדמה לי כי נרגעו הרוחות. מאז שאבי החל להיעלם
מביתנו לימים ארוכים המצב הלך והתייצב במעט. אמי, כעקרת בית
נאמנה, עסקה ברוב שעות היום בעבודות הבית הבלתי פוסקות. את
הרצפה היתה שוטפת כמה פעמים ביום ושוב חוזרת על הפעילות
השתדלנית, התנהגות משונה זו נראתה בעיניי לפעמים כטירופה
הגובר, דיבוק שנאחז בה, כאילו ניסתה בכך לנקות את כל הפסולת
שמשאיר אחריו בעלה, הפסולת שרק עיניה מסוגלות לראות.
יום אחד ראיתי את אבי השב חזרה למקום היחיד אליו הוא באמת
שייך, נלהב ומלא מרץ. ''תגשו כולכם אלי'', קרא בקול רם.
''בבקשה'', הוסיף בשקט. לאחר כרבע שעה כולנו התאספנו בחדר
האורחים, רק שהפעם גם אחותי החליטה להשתהות לשם שינוי אצלנו.
חמשתנו התייצבנו בחדר, שותקים כדגים שהושלכו ליבשה. גם אמי לא
התמנתה הפעם לפתוח בנאום משלה, היא פשוט עמדה לה שלובת ידיים,
מחזיקה בסמרטוט, ואני יכול להתערב שמשאלתה המתוקה היתה לדחוף
אותו לפיו של בעלה רק שלשם כך מן הראוי למצוא הזדמנות מתאימה.
''הקרובים מאנגליה עתידים בקרוב מאוד להגיע אלינו לביקור''.
עומד קרוב לאמי הצלחתי לשמוע את תגובתה שלא איחרה לבוא. ''שוב
הנבלות האלה, השחצנים העלובים. ומה יש להם לעשות כאן בכלל?''.
כנראה שאבי לא הצליח לשמוע את דבריה החרישיים, ואולי פשוט
העדיף להתעלם ממנה, מעט להתאפק כדי שלא להישבר.
בסופשבוע התמלא ביתנו הקטן בארבעת נודניקים רכלנים שלא סתמו
ולו לרגע את הפיות. נוכחותם היתה בלתי נסבלת, בלשון המעטה, אבל
להפתעתי הרבה בני משפחתי התנהגו בצורה כמעט מושלמת וכלל לא
טבעית להם. הוריי המשיכו להעמיד פנים של זוג מאושר, ואני סבור
שהיה זה קושי רב בשבילם להתאפק ללא סוף. העדפתי להסתגר בחדר
כדי לא להיות שותף להצגה המבוימת והכה-מטופשת.
''אורן'', פנה אלי אבי בערב השלישי לביקורם, ברגע שנכנס לחדרי,
''זה לא יכול להימשך ככה ואני דורש ממך שתצא אלינו למטה וקצת
תראה סימנים לנוכחות שלך. מי יודע מה הם עלולים עוד לחשוב
עלינו. אז תעשה את מה שאני אומר. זה ברור?''
''אין לי מה לחפש שם, אבא''. הוא ניקה את גרונו ונאחז בעוצמה
בזרוע שלי. ''אני הוא זה שמחליט כאן ואתה תציית לי, נמושה''.
נרעדתי והורדתי את ראשי לאות הפסד. הוא אהב את תגובתי הכנועה,
איך שאהב. ''עכשיו אתה יורד אלינו בשביל לנגן לנו בפסנתר, אני
לא רוצה שאחר כך יגידו שבני כישלון גמור''. משכתי חזרה את ידי
והנהנתי בעצבנות. לא היו לי שום זכויות להתנגד, והניסיונות שלי
יכולים להוביל רק לתוצאות בלתי רצויות.
בסלון כולם היו ישובים על הספות הנוחות, מרוקנים במהירות
חזירית את המאכלים שעל השולחן. האורחים ליוו אותי במבטיהם
הנלהבים מהרגע שנכנסתי לחדר. שני הגברים ונשותיהם. רובם אם לא
כולם היו מרתיעים בכיעורם. בעצם כל אלה היו כמו גוש אחד. לכולם
היו נפשות מעוותים, בכך לא היה לי ספק, ואם היו רמזים דקים
ליופי חיצוני זה נהדף לו על ידי התנהגותם הברברית. גם כן
אנגלים, חשבתי ביני לביני בזלזול.
אבי דחף אותי בגבי וסימן לי לגשת אל הפסנתר השחור שבפינת החדר.
הוא לחש לאוזני ויעץ שאנגן כמה מיצירות הקלאסיות הקלילות של
מלחינים ידועים. עוצם את עיניי, התנשמתי לרגע והנחתי את כפות
ידיי על פני הקלידים. לאט לאט התחלתי להפיק את הצלילים
הראשונים. בהיתי ללא הרף בהוריי היושבים צמודים זה לזו, כזוג
נאהבים צעיר ומאושר. זרועו כרוכה סביב גבה התחתון של אמי
היושבת לחוצה יתר על המידה ועצבנית כמו זבוב נרדף, על פניה
הרזים מתוח חיוך קטן, דרוך ומאולץ, עיניה הגדולות שורפות את כל
מה שבקרבתה.
יכולתי לראות את התבטאות הסלידה העצומה שלה למגע ידיו הנאלח,
לנשימתו הכבדה, ולעזאזל, לנוכחותו הבלתי רצוייה. שנאת מוות
הצטברה תחת האיפור של העמדת פנים. גם אבי חש בכך, מה גם שמזה
שנים לא הרגיש כלפיה דבר פרט לאדישות רצופה, סביר להניח
שהחיכוך הזה שלו לא הוסיף לו נעימות רבה. בכלל לא.
למספר רגעים עצרתי את הנגינה, וארשת פניו של אבי קפאה בן רגע.
להבעה זו התווסף לא מעט מן הכאב, ברגע שאמי נעצה את ציפורניה
החדות בזרועו כדי שלכל הרוחות יעיף אותה מגופה הרגיש. קמצתי את
שפתיי בכעס, והנחתי את ידיי על פני הקלידים שלא במקום, מה
שהשמיע צליל נמוך ורועש בחלל החדר. ידו של אבי נאחזה בעוצמה
רבה יותר בפלג גופה התחתון של אישתו, שחשפה את שיניה בסלידה.
הקשתי באותה דרך בקלידים בפעם שניה, כאומר - די!
אחי הצעיר ואחותי החליפו מבטים זריזים ומופתעים ושלבו את ידיהם
זו בזו. האורחים ישבו בנינוחות, על פניהם דבוקים חיוכים של
הנאה נלהבת וסקרנות, תוך כדי שהם לועסים בתנועות מכניות את
המטעמים. הכיתי באגרופי עוד ועוד בקלידים, ממלא את החדר ברעשים
מחרידים. די! מספיק כבר! הגזמתם! דייי! דיייייי!
בנקודה מסוימת הבנתי שעלי להפסיק. האורחים החלו למחאות כפיים,
ומפעם לפעם לשרוק. ''אומנם קצת רועש, אך נורא יפה'', אמרה אחת
הנשים, כפי הנראה דודתי, באנגלית המיופייפת שלה. ''נהדר'',
הוסיף הגבר שישב בצד השני של החדר, מוציא סיגריה נוספת מהחפיסה
עוד לפני שהספיק לסיים את זאת שתחובה היתה בשיניו. ''אוונגרד
אקספרסיבי!'', הוסיף, כדי לחזק את הרושם שהוא אכן אדם משכיל
היודע להתבטא בשפה מקצועית ולא מקושרת. אני זוכר שפעם סבתי
הגדירה את התופעה הזו בדרך מדויקת ומיוחדת משלה - להקיא מילים.
אני מסכים.
''זה... שופן, אם כבר'', אמר אבי בקול מקפיא ומונוטוני, כביכול
לעצמו, ''לפחות אמור היה להיות''.
הסתלקתי במהירות מפניהם, ממהר לעלות לחדרי הקטן. אבי הלך
בעקבותיי. סקרתי כל פינה ופינה בחדרי, שמא אוכל אולי להסתתר
במקום כלשהו. היה לי ברור שכוונותיו לא יבואו לשבח אותי. הוא
יבחר, ללא ספק, להכות אותי על פני האפשרות הקודמת לה. תחילה
זחלתי על הרצפה, חושק להסתתר תחת מיטה, אבל הבנתי במהרה שישים
לב אלי. הארון! פתחתי את דלתות ארון הבגדים הישן והמרווח שלי.
החלקתי את עצמי לתוכו ושם מצאתי הרבה יותר מקום ממה שציפיתי.
הצמדתי את גבי אל הפינה המרוחקת וכאשר נכנס עצרתי את נשימתי.
''בוא לכאן, בנזונה אחד! אני אמצא אותך, ואני אשחט אותך. איך
העזת לעשות לי את זה?!''. בפנים היה מספיק חשוך כדי שלא ארגיש
במגע עם האור הקטלני שיחליט פתאום לפול עלי ולחשוף אותי. בנוסף
לכך נאלצתי להתמודד עם הסרחון המחלחל, לשאוף מריח העובש. לפתע
שמעתי אותו גורר את רגליו לעבר היציאה ונוטש את החדר. ממסדרון
נשמעו כמה מילים לא ברורות. ניצלתי!
כמובן שמאוחר יותר הוא תפס אותי, הוציא אלה מאוסף האלות שלו
והכה אותי ללא רחמים. אבל זה לא נמשך לאורך זמן. הרוגז כבר לא
היה כה חזק כמו בהתחלה.
הזמן רץ ואני מתאמץ לא לפספס אותו ולאבד את עצמי בחלל מסויים
ולא מוגדר. פעם יצאנו אני ומורתי הצעירה החוצה. סחבתי אתי בלוק
ציור קטן. ''היום נצייר טבע דומם'', אמרה לי. התיישבנו על
הספסל שבגינה, מפנים את ראשינו לעבר הבית שלי. בלי להתעמת עם
רגעי אפס-מעשה הזדרזתי לפתוח את צבעי הגואש, בעוד שמשטח העץ
והדף הלבן והריק שעליו מונחים על ברכיי. היא הושיטה תחילה
עפרון רך, אך סירבתי בנימוס. טבלתי את המכחול בצבע הכחול העמוק
אותו הנחתי בחלקו העליון של הדף, יוצר מראה של שמיים. לאחר
שאלה קיבלו להם גוונים מתאימים המשכתי לעבוד על הצמחיה הירוקה.
''יפייפה'', ציינה האישה הצעירה, אוספת את שיערה האדמוני לצמה,
''שנתחיל עם הבית?''. הרמתי את עיניי הבוחנות אל הקוטג' הקטן
והנאה. חלון בחדרו של אבי שבקומה הראשונה היה סגור ומסוגר,
וילון כבד וכהה דחה את אור היום, חסם מבעדו לחדור פנימה. אמי
עמדה מאופקת, דוממת כפסל יווני, במרפסת חדרה, הגדול ביותר מכל
חדרי הבית. הרוח פרעה את שיערה השחור, גופה יציב וידיה שלובות
בחיקה.
קור הסתיו עטף את גופי, הרוח הצוננת נשבה בפניי. הגנבתי לרגע
את עיניי אל פלטת הצבעים ואת המכחול הכנסתי לתוך הארגמן.
במשיכה אחת הנחתי את הצבע במרכז הדף, מרחתי אותו במקומו שעה
ארוכה, הוספתי מעט מן הצהוב - צבע הקנאה - והשלמתי את הציור
בכתם שחור שבלב ''הבית'', שתועד במראהו הנכון ביותר ביצירה
משלי. ''וואו'', מלמלה מורתי בחוסר ביטחון טיפה מבוהל, ''כמה
אבסטרקטי ומופשט, אבל...'', היא השתתקה, ולאחר רגע של תימהון
הציבה את כף ידה תחת סנטרה.
לאחר שתם יום הלימודים ירדתי למחסן, שם מצאתי מסגרת עץ תואמת.
היא אומנם הייתה ישנה ומרקיבה במידת מה, אך בדיוק אחת כזאת
חיפשתי. את הציור תליתי במרכז הקיר הלבן והריקני של חדרי, מול
הארון. במשך היום חזרתי פעם אחר פעם להביט בציור הזה, שכל כך
מצא חן בעיניי. הרגשתי כלפיו אחריות רבה. לבי הלם בכל פעם, שמא
מישהו יהרוס אותו, ואולי בדרך מסתורית הוא ישתנה ויאבד את
הקסם...
הלכתי לישון מוקדם מהרגיל. לפתע החלטתי לקום ממיטתי ולהוציא
מהארון את הפנס. השתוקקתי לדעת איך יראה הציור בשעות החשיכה.
הדלקתי אותו והוא הבליח אור קלוש על הקיר. הצטמררתי באותו רגע,
התמונה - התמונה שלי - היתה מדהימה ביופייה. לא הייתי מסוגל
לנתק את מבט עיניי הדביק ממנה.
בנקודה מסוימת שמעתי קול צעדים. בדרך לא הגיונית היה נדמה לי
שהם יוצאים מהציור - לא מוסבר אך בכל זאת אפשרי, כנראה - כשדים
קטנים של הלילה. זאת היתה לא יותר מאשליה, וכאשר פתחתי את הדלת
ראיתי את איתמר המתקדם במסדרון לקראת חדר האמבטיה. למרות השעה
המאוחרת כנראה שרק הרגע סיים את העבודה שלו בגינה, ולכן הרגיש
חובה לשטוף את גופו החם והמזיע. סקסי משהו.
לא היה לי מושג מה אני עושה כאשר החלטתי לנטוש את חדרי, ועוד
לעבור את כל המסדרון. אור חלוש בקע דרך חור המנעול של דלת
האמבטיה. כרעתי ברך וקירבתי את ראשי לעבר החור, בזהירות מיקדתי
את העין הימינית שלי, שפתיי מתלטפות במשטח המוצק. ראיתי את
האמבט הלבן והמבריק, ברקע אפשר היה לשמוע את זרימת המים החמים,
שהעלו אדים וערפלו בהדרגה את החדרון מוקף שיש ורדרד.
שמתי לב לתנועה מסוימת, עקבתי אחר צללים הנמתחים, אחר רחשי
שפשוף. מוט כחול ובהיר ניצב לפתע, כאשר צורף אליו אחד נוסף
הבנתי שאלו הן רגליו שלו. חגורת עור נחתה מטה, אחריה הוא הפשיל
את מכנסיי הג'ינס. התבוננתי ברגליו חזקות, שריריות וישרות
כשבסופן, על כפות רגליו, נפלו התחתונים הלבנים.
עצמתי את עיניי לרגע-קט, הרוק עבר לאורך גרוני באיטיות מייסרת.
התכופפתי עוד קצת. תנועות אלה היו רכות, הרגליים מתכופפות
בחיבוריהן בעדינות אלסטית ואז חוזרות למצבן הקודם. בעודו הולך
ומתרחק אל האמבט, גופו נחשף עוד ועוד לנגד עיניי. עומד בגבו
אלי - כמדגמן לפני, כמציג לי את גופו במלוא הדרו - הוא גרם
לגופי לרטט בהתרגשות. ברגע שהסתובב נאנקתי בשקט, קולי הפיק
צליל עמוק וחושני וכל כך זר לי, למזלי מאוד שקט, ואני ממשש
באזור מפשעתי, מרגיש את מהלכו של כל הורמון והורמון בגופי.
חשתי משיכה עוצמתית בגב חולצתי, מעמידה את גופי. ''מציצן'',
לחש אבי בשקט רצחני. נגררתי לחדרי בידיו הקשוחות של האב כשלאחר
מכן הוא חבט ברגלו בישבני והעניק לי סטירת-לחי. ''סוטה. איזה
בן חולה יש לי!'', גנח. ''בושה וחרפה להציץ באמך המתקלחת, בושה
וחרפה''. ואז באה מכה נוספת, חזקה מקודמיה, שגרמה לעילפון
זמני.
התעוררתי כלאחר זמן לא מוגדר, כאבים חלפו בגופי, כל תנועה, גם
הקטנה ביותר, היתה לי לסבל שקשה לתאר במילים. ממרחק הופיעו שוב
הקולות ההם, מחדרה של אמי. כעת כבר הייתי משוכנע שהקול השני לא
השתייך לאבי. לאחר שמצאתי במחסן ביתי את האנציקלופדיות הישנות
וקראתי את ההסבר תחת הערך 'יחסי-מין' הדברים היו ברורים לי
פחות או יותר מאשר בעבר.
במאמצים מייסרים הקמתי את עצמי במקצת, נפלתי, קמתי שוב
והתקדמתי אל פתח הארון. מקום מקלט יחידי. ישבתי שם, מצמיד את
גבי אל הקיר הקר. לא היה לי נוח במיוחד... לא נורא. העיקר
שמצאתי שם את השקט הנחוץ. כעבור חצי שעה המבקר המסתורי יצא,
חוצה בצעדים זהירים את המסדרון. כאשר הוצאתי את עצמי מהארון
והתקרבתי אל פתח הדלת, הכל היה כבר ריק, מבחוץ הורגשה רק
הדממה.
עם המאור הראשון חמקתי לחדרה של אמי. רדומה, שוכבת לה עצומת
עיניים, מאושרת מאי פעם. חיפשתי רמזים דקים, הסברים קלילים למה
שהתרחש פה הלילה. על הרצפה מצאתי חתיכת גומי מוזרה המלאה בחומר
לבן, כשהרמתי אותה חשתי אי נעימות מיידית למגע המרטיב ומעורר
גועל, לכן זרקתי אותה חזרה. נזכרתי פתאום בניסויים מדעיים
עליהם סיפר לי המורה הזקן, משה בורשטיין. מבט עיניי נעצר
בחגורת עור שחורה שהיתה מונחת על הכיסא. ''איתמר,'' אמרתי בלחש
מרוב התדהמה.
חיכיתי בציפייה לאמצע השבוע, בו אשוב ואראה את איתמר ואעניק לו
בחגיגיות את חגורתו וכשהוא יגיד תודה, או משהו בדומה לזה,
אני... ובכן, היתה לי כבר תוכנית משלי, שגרמה לי להתרגש כל פעם
מחדש כשהעברתי אותה בראשי.
על החגורה שמרתי כעל דבר יקר ביותר בעולם, הסתרתי אותה בארון
חדרי, בקופסת נעליים. בכל פעם שנכנסתי לארון שלי, שהפך זה מכבר
להיות מקום בו הייתי רגיל להעביר שעות ארוכות, הוצאתי את
החגורה והחזקתיה בדביקות בידיי, מלטף אותה בעדינות, מתייחס
אליה כמעט כאל חיית מחמד משלי. הארון הישן, ממנו נדף סרחון כה
חריף, שימש לי מקום מנוחה. הבאתי לשם את הספרים האהובים עלי
ולאור פנס קראתי אותם עוד ועוד.
הנה, בשעות הצהרים של יום רבעי, לאחר ארוחה משפחתית מסורתית,
ישבתי בציפייה בחדרי, משקיף מבעד לסורגים שבחלון, עד אשר הגיע
סוף כל סוף. הוצאתי את החגורה. כמעט מחליק, ירדתי במהירות
מופרזת במדרגות וכרוח הסערה יצאתי בריצה מהבית. האטתי את הקצב
כאשר חציתי את השביל הצר. איתמר עמד במרחק של כמה מטרים ממני,
מחזיק בצינור ההשקיה. השתעלתי במכוון כאשר עמדתי מאחורי גבו.
הוא הסב את פניו לכיווני. הבטתי ישירות בעיניו היפות, כעת
ראיתי שאלה הן עיניים חומות ולא שחורות, כמו שחשבתי תמיד.
''כן? דרך אגב, היי, אורן''. כמה אהבתי לשמוע את קולו נוקט
בשמי בדרכו המיוחדת. אף אחד לא הצליח לבטא באופן כל כך עדין
ומרגש את שמי, שלא אהבתי מעולם, אבל רק עד לאותו רגע. הושטתי
את ידי המחזיקה בחגורת אור, ''זה שלך... במקרה?''. הוא השיב לי
ב''כן'' ו''תודה רבה'', ונטל את החגורה. כששחררתי את המגע
ועברתי את כריות אצבעותיי על פני גב כף ידו.
לאחר מכן סימנתי לו שנפנה למקום מוצל יותר, תחת עץ האיקליפטוס
הגדול מבין כל השאר. לא פסקתי להזכיר את עצמי: אם הוא נהנה עם
אמי, בטח שייהנה גם איתי... ייהנה גם איתי, ברור שייהנה...
נעמדתי על אצבעות רגליי, מתיימר עד למידת האפשר, והפגשתי את
שפתיי עם הלחי העוקצנית שלו. אילצתי אותו להתכופף בכך שמשכתי
בזרועו מטה. קירבתי את החזה שלי לקראתו, בעוד שכפות ידיי
הנחושות דבקות במגע עם ברכיו, פני שוקעות בצווארו הענוג. בשלב
שני אני מחדיר בלי בושה את ידי החצופות אל מתחת לחולצתו.
נשכבנו שנינו - או נכון יותר, אני הוא זה שהשכיב אותו - על כר
הדשה הירוק והלח. שפתינו התאחדו לנשימה מלוכדת, לבו פעם תחת
כובד גופי בפרעות.
מן הגיהינום שמעתי צרחות מזוויעות של מספר קולות שהתבטאו בעת
ובעונה אחת: ''אורן'', אמר בקול רם וברור הקול הגברי השפל.
''ג'והן'', יבבה האישה. איתמר דחף אותי לאחור ומיהר להתייצב על
רגליו, על פניו חרוט חוסר אונים מוחלט.
עצמותיי הקטנות כמרוסקות, ובעצם כנראה שכך הוא הדבר - הן באמת
מרוסקות לגמרי. מלותיו של אבי המשיכו להדהד בראשי ללא הרף:
''לא אסכים, אני לעולם לא אסכים שיהיה לי בן הומו. אני עוד
אוציא ממך בכוח את כל הסטיות שלך, מתרומם אחד''. הוא המשיך
לגרום לי כאב כמוהו לא הכרתי עד אז. ''אני לא הומו! אבא, אני
לא!'', נאלצתי להחזיר לו תשובה מידית והוא לא וויתר.
לאחר שעות של עבודה הצבתי סופסוף את המנעול בדלת הפנימית.
עכשיו אני ממוגן. מתוך הלילה - ואולי היו אלה שעות הבוקר
המוקדמות - הקשבתי למישהו הנכנס לחדרו של הקורבן. לחדרי שלי.
''אורן, זאת אני, שרה'', אמרה אחותי בקולה הנרעד. שכבתי על
הסמרטוט שפרשתי תחתיי. ''בבקשה ממך, תן לי הזדמנות אחת לראות
אותך. אני אוהבת אותך ואתה יודע את זה''. למה היא אומרת את זה?
למה איכפת לה ממני?
הכנסתי את המפתח למנעול וסובבתי אותו. הדלת נפתחה קמעה מעצמה.
חשתי בכך שהיא מתקרבת אלי, נראה היה כי שמעתי אותה בוכה, אבל
כנראה זה רק מה שמשתמע לי מתוך נגינת הגשם שבחוץ. הגשם הראשון
לעונה מאוחרת זו של הסתיו. שרה פתחה עוד קצת את הדלת והכניסה
את ראשה פנימה. ''אולי תצא ונדבר באווירה נוחה יותר, הא? מה
אתה חושב?'', שאלה אותי נרגשות, בתקווה גדולה שתענה בחיוב.
לא אמרתי מילה ורק המשכתי לשכב במקומי. ''איך שתרצה'', היא
אמרה ומשכה באפה. ידיה גיששו בחשיכה. ''אבל איפה אתה?''. למרות
הכאב הרב הצלחתי להרים את ידיי ולקרב אותן לעבר הדמות המוצלת.
נקשרנו במגע חם ומידי. בעדינות היא ליטפה את כפות ידיי בשלה
והן כאלה קטנות ושבירות. מרפאות. הצמדתי את פניי אליהן ובאותו
זמן היא חיבקה אותי, תוך כדי שהיא משכחת מגופי את הכאבים.
ביום שלאחר מכן, באמצע קריאה של הספר ''תקוות גדולות'', כבה
אור הפנס שתליתי מעל ראשי והחל מאותו יום נשארתי בחושך מוחלט.
רגלה של אחותי לא דרכה יותר בבית זה מאז פגישתנו הצנועה,
שהייתה בעצם הפרידה האחרונה. פעמים ספורות הוריי הסכימו להיכנס
לחדרי, ואמי אף ביקשה ממני פעם שאצא לאוכל דבר-מה יחד איתם
בארוחת הערב. ביום שלאחר מכן היא הביאה לחדרי את העוגיות
שהכינה, לדבריה: במיוחד בשבילי. אך הן נשארו מיותמות במקום
כלשהו בחדרי.
אחי הצעיר היה הפעיל מכל השאר. יום ביומו הוא נכנס לכאן וניסה
לדבר איתי כדי שאצא מהארון. יותר מזה, כשהבין שאין לי כל חשק
להשיב לו ניסה לפרוץ את הדלתות בידיו הזריזות והנחושות. כשלא
יכולתי לסבול יותר את ההתנהגות החצופה נאלצתי לצרוח עליו. הוא
לא היחיד שנבהל מקולי האפל ומהאיומים הנבזיים. נראה היה שכל
הסביבה הותקפה בחרדה מידית. יותר הוא לא ניסה להתקרב לחדרי.
קשה היה לי לדחוק אותו בדרך זו מלבי, אבל קשה עוד יותר היה לתת
לו לחדור לחיי. מוטב שזה מה שיהיה, אמרתי לעצמי במועקה
מסויימת.
איבדתי את חשיבות הזמן מוקדם משחשבתי, מחוץ לחדר זה, כך גם
מעבר לארון המבודד הזה. איבדתי גם חלק גדול מעצמי, מהתקוות
הקלושות, מהרגש, האהבה המעטה והמסורבלת שרכשתי, ומן התמימות.
בפנים נשאר רק משהו מיוסר וחולני, ספק גם אם היצור המגושם הזה
נענע להגדרה פשוטה של בן-אנוש. עכשיו זה היה יצור שהפסיק
להרגיש את הרעב שפעם דיכא אותו, הרעב לחיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.